עדה שלום

שירה נולדה בלילו של שביעי של פסח, עם השירה הגדולה, הראשונה בעולם לפני השם יתברך.
הצירים החלו יום - יומיים קודם, ובערב החג החל דימום קל. נסענו לביה"ח לבדיקה שהכל בסדר, וכשהתברר שאכן כך שמחתי לשוב הביתה ולשמוח בחג עם המשפחה. כבר בדרך הביתה הצירים החלו להתחזק, חיזקתי את עצמי בכך ש"כל ציר מקדם את הופעתו של התינוק", על אף שהטרידה אותי המחשבה על השילוב בין החג והלידה המתקרבים.

לקראת 1:30 בלילה החלטתי שהגיע העת, הצירים היו תכופים יחסית (כל 5 דקות) וחזקים, הזמנו אמבולנס נסענו לביה"ח. הצירים באמבולנס היו חזקים מאוד, הקפדתי מאוד על נשימות עמוקות, ושיננתי לעצמי כל הזמן את מציאות התינוק שבדרך. כשהגענו לביה"ח חששתי שאפספס את העיתוי המתאים לאפידורל, וביקשתי מהמיילדת לבדוק אותי לפני החיבור למוניטור. המיילדת, שהתבררה בהמשך כמיוחדת במינה, מילאה את בקשתי, ולאחר שבדקה הכריזה כי יש פתיחה של חמש, והראש נמוך מאוד. "אם את רוצה", כך היא אמרה, "אני אעזור לך ותלדי כאן ועכשיו, במצב כזה חבל לסבול כל ציר". שאלתי לגבי אפידורל והיא אמרה שלדעתה לא אספיק. הסכמתי, לא במעט חשש, אבל הרגעתי את עצמי במחשבה ובשינון אין סופי כי הקב"ה איתי דווקא עכשיו וכי אני מנהיגה את המתרחש ולא מובלת אחריו... נשמתי נשימות עמוקות . המיילדת הלכה להביא ערכת לידה ועגלת תינוק, נזכיר כי שכבתי עדיין בחדרון הקבלה... רק כשהגיעה העריסה הבנתי שהיא באמת רצינית ליילד אותי מחוץ לחדר הלידה... בינתיים היא שלחה את בעלי להסדיר את הרישום בקבלה. מהרגע שהיא חזרה, היא אמרה לי ללחוץ, עשתה מה שעשתה (גם לי לא ברור מה) והודיעה לי שהפתיחה 9. סיכומו של דבר, פחות מחצי שעה מרגע שהגענו לביה"ח החזקנו את שירה ביד. תוך כדי הלידה הופתעתי מהמחשבה שלמעשה מלבד המאמץ בלחיצות כמעט ולא כואב לי. בין לחיצה ללחיצה השתדלתי מאוד לנשום עמוק וניצלתי את הזמן לשיחה מול בורא העולם, בלחש בעיניים דומעות שיסייע בידי להביא עובר זה לאוויר העולם בבריאות ובשלמות. טרם הלידה הכנתי פתקים גדושי שמות לתפילות, לצערי מקוצר הזמן לא זכיתי להזכיר את כולם אך אישי היקר שימש כשלוחי והתפלל אף הוא. החוויה החזקה ביותר מהלידה הזאת, בניגוד לקודמת, שהרגשתי כל העת בשליטה מלאה, הנהגה מלאה של עצמי, עם כל הקושי, מציאות אמיתית של שותפות אני ובורא העולם בהבאת חיים חדשים לאוויר העולם. וחוויה שניה חזקה גם היא, לרגע לא הסחתי את דעתי מהעובר שבדרך.

מעניין לציין כי יחד עם הפתקים של השמות הכנתי לעצמי בהמלצתך פתקים עם תזכורות כגון "ה' איתי", "כל ציר מקדם את התינוק" ועוד, לא הספקתי אפילו להוציא את הפתקים, אך המחשבה עליהם, ושינון הדברים, בטבעיות, במהלך התקופה שקודם הלידה, גרמו למחשבות החיוביות הגנוזות בהם לעשות את תפקידם.
מיד עם סיומה של הלידה הבנתי את הזכות הגדולה בלידה כזו, קלה באמת, קלותה של הנפש, ומהירה. לא הרגשתי כאילו עברתי חוויה טראומטית כזו או אחרת אלא הלידה היתה חלק בלתי נפרד וזורם של מציאות החיים השוטפת שלי.