תמר — לידה חמישית

אני מבקשת לפתוח דווקא בשורה התחתונה:
לידת ילדי החמישי הייתה לידה שמחה, קצרה, טבעית שהייתה בה פשטות נטולת דרמות חיצוניות, אך המון התרגשות פנימית...לידה שונה כל כך מן הלידות הקודמות שלי ואילולא הייתי נוכחת בה בעצמי... לא הייתי מאמינה שכך אפשר ללדת, לפחות לא אני.

לידות הקודמות שלי תפקדתי כנוכחת-נעדרת, הייתי – אך לא הייתי, אם זה בשל האפידורל שעבד בחלק הלידות ואפשר לי לברוח, להתנתק פיזית ורגשית ואם זה בשל הפחד, הכיווץ, הרצון שזה ייגמר כבר ואוכל עבור לשלב הבא – זה שמתחיל אחרי הלידה עצמה...

בעקבות מסע רגשי ונפשי שאני צועדת בו בשנים האחרונות מתוך התקרבות פנימה וניסיון הבין מאין באתי ולאן אני חפצה להגיע, ומתוך ידיעה שאני רוצה הפעם להיות קצת יותר ותפה בלידה הגעתי לסדנת "דבש מסלע" – השתתפתי בה כארבעה חודשים לפני הלידה מתוך הבנה שעבורי נחוץ "זמן הבשלה ועיכול", זמן של עבודה פנימית בטרם אוכל ליישם את הנלמד. דבריה של ימימה והלימוד בסדנא היו בדיוק הדברים שלהם נזקקתי.
ובמשך החודשים שנותרו עד ללידה ובמיוחד במהלך החודש התשיעי קראתי שוב ושוב את ימימה ואת המחברת שלי, שיננתי דברים מן החוברת (לא פעם חשבתי שאני מגזימה ש"מה זה כבר יועיל" שאולי צריך לעשות משהו אחר ש"בטח הכל יהיה אותו דבר-
כואב, פוצע, וממוטט"...) כיון שבשלב מסוים הייתי מוצפת במילים, במשפטים, במידע – הרגשתי מבולבלת ומבוהלת והחלטתי להתמקד במשהו תמציתי יותר, בחרתי במספר משפטים מן החלק של ימימה:
העיקר הוא ברצון להיות שייכת למתרחש נוכחת כמשתתפת אתקרב ולא אהיה נסוגה מלווה את צאתו (של התינוק) רק בשמחה כך למדתי וכך היה !
כשהחלו הצירים קידמתי אותם בשמחה ולא בדחייה, בתחושה של "טוב – זה מתחיל, בואי נלך עם זה" ולא "הצילו – רוצה הביתה"...מרגע שהחל התהליך הייתי איתו ולא נגדו וכנראה שאפשרתי לגוף שלי להתקדם בקצב שלו, שהתגלה כמהיר... השתמשתי בטכניקות שלמדתי בסדנא, ריקודי בטן בזמן הציר וכיפוף נמוך בשיאו, שירה בקולות נמוכים מאוד, נשימות איטיות ועמוקות וזה עזר !! זה עבד !! נשארתי בבית כשלוש שעות בלי פחד ובלי פאניקה וכשזה התחיל להיות אינטנסיבי ותכוף מאוד, נסענו לבית החולים – רק כדי לגלות שאני במצב מאוד מתקדם (צוואר הרחם מחוק לגמרי ופתיחה של 7 ס"מ).
קבלתי מיילדת נהדרת, ששמעתי עליה, וחדר לידה קטן ואינטימי ותוך שעה וקצת ילדתי את בני בשכיבה על הצד (כפי שרציתי, וזה בדיוק מה שהציעה המיילדת מבלי לדעת שזה רצוני) בלי אפידוראל, בלי קטטר, בשירים בזמן צירים... חוץ מצירי הלחץ שבהם הייתי עסוקה בללחוץ...
שם גם היה רגע של פחד גדול (בעקבות טראומות עבר של יציאת הראש) והתכווצתי במקום להרפות... המיילדת הציעה שאולי כדאי שנעבור לשכב על הגב, ואני קראתי לקב"ה שהרגשתי אותו פיזית לידי "עכשיו תן לי כוח להיפתח, להרפות ולא לסגור ולכווץ וחשבתי על בקיעת ים סוף... ושוב – זה פעל !! והייתה תחושה של אומץ וכוח שדוחף אותי לדחוף – והתינוק שלי נלחץ החוצה (בלי זעקות אימים כמו בפעם הקודמת...)
לפני שנים סיפרה לי אישה שהיא חשה בלידתה את "רוח אלוקים מרחפת על פני המים" ואני השבתי בלי היסוס: "מעניין, אני הרגשתי רק את החושך על פני תהום"... בלידה הזו גם אני הרגשתי את רוח אלוקים על פני המים, חשתי אותו איתי ממש ובאמת היינו שם שלושה שותפים: אב ואם והקב"ה.
כל הכוחות והחשיבות שייחסתי לרופאים, לתרופות, למכשירים – הפכו הפעם לכוחות של הקב"ה, של הגוף שלי, של עידודו של בן זוגי, לכוחות של התינוק ושל תהליך הלידה.
ההתאוששות מן הלידה הייתה מהירה, והתינוק שלנו נדמה לי שמח וערני במיוחד או בניסוחה של ימימה: "שומר על הברכות שיש"...

שני דברים לסיום:
זה לא שלא כאב , אך הכאב לא תורגם לסבל ולרחמים עצמיים. הוא לא השתלט עלי ולא צבע את הלידה בצבעים מאיימים. הכאב היה משהו שאפשר להתייחס אליו, לצמצם אותו, לקרוא לו בשם ובעיקר לחיות איתו בהשלמה ולשים אותו בפרופורציות. לא היו קסמים בלידה הזו. ניסים – כן ! קסמים – לא !
הלידה הייתה בקלות כי קדמה לה עבודת הכנה, התכוונות, מחשבה ותכנון שפעלו במיטבם ברגע האמת. חודשים של הכנה אפשרו לי לגייס כוחות שלא ידעתי שיש בי. אפשרו לי לתת מקום לבן הזוג שלי להיות שותף מלא ומרוגש ומסייע, אפשרו לי לצאת מעצמי ולחשוב על הילד שלי.אני מרגישה שזכיתי בחוויה מתקנת, ומלאת תודה לקב"ה ול"דבש מסלע" שהיה צינור מתוק כדבש ורב עוצמה כסלע – בלידה שלי.