סיפור הלידה בבית  – תינוק מס' 2 :-)

ממממ...סיפור לידה... יש סיפור? כלומר, בוודאי שיש סיפור. אבל לא מרגישה שיש באמת "סיפור".

אולי הייתי קוראת לזה: סיפור פשוט. אני מקווה שאצליח להעביר לכתב את התחושות והניחוח של  ההריון והלידה הזו.

 ההריון הזה היה הריון מאד שונה מההריון של שקד. עוד מתחילת ההריון הייתי בטיפול מסוים שלהערכתי השילוב של הטיפול יחד עם ההריון (הורמונים) העלו מתוכי הרבה כעסים,

כנראה כאלה שהיו אי שם בתוכי הרבה הרבה שנים. במשך מספר חודשים כעסתי הרבה ובעיקר על הקרובים אלי,

כעסתי – ולא דיברתי. נתתי לדברים להיות איך שהם, איך שהם עולים, ועטפתי את עצמי בבועת כעס

(חוץ מבטיפול או עם יאיר, ששם היו המקומות שעוד איכשהו לפעמים הסכמתי לגעת בדברים).

ככה מספר חודשים, ולאט לאט , הלידה מתקרבת.

ואני בשלי – ממשיכה להיות בבועת הכעס שלי. לא בועה טובה של הריון, של התכנסות, של מבט פנימה,

אלא בועה של ניתוק מהרגשות, של תיפקוד פיזי ויום-יומי טוב, של עשייה, אבל – הכל ממרחק. מרחק רגשי. בלי שום דבר שנכנס (או יוצא) ונוגע בלב.

וככל שהלידה מתקרבת, אני מבינה שאי אפשר להמשיך ככה. בשכל אני מבינה שאם אני מגיעה מנותקת מהרגשות ללידה – הלידה תיתקע.

ותהייה קשה. ואני – אני לא רוצה לידה קשה (מפתיע, אה? :-)).

אז אני קצת מתעוררת (שוב, מהשכל) ואני מתחילה לעשות דברים בדחיפות כדי להוציא את עצמי מהבועה הזו.

ואני לא בטוחה שאני באמת יודעת איך. אז אני מתחילה להכניס את עצמי לדברים שריגשו אותי מאד מאד עם שקד.

אני רואה סרטי לידה, אני קוראת סיפורי לידה, אני קוראת ספרים קיטשיים ומרגשים, אני מנסה יותר להקשיב, יותר לפתוח, יותר להבין – וכלום.

בלי ועם קשר - יאיר ואני הלכנו גם  לקורס נוסף של דבש מסלע.

בטיפול ההומאופתי שלי – גם, אני עובדת בדיוק על זה. לוקחת רמדי ובודקת אם היא משפיעה ברמה הזו - הרגשית.

אין לי סבלנות וזמן לחכות ולראות אם מתפתחים תהליכים. אז אם תוך מספר ימים אין תגובה שאני רוצה – אני מנסה רמדי אחרת.

זהו, אני כבר לא שואלת את ההומאפתית שלי, אין לי סבלנות. אני מטפלת בעצמי לבד. בינתיים כל מיני מכאובים קטנים ומציקים אחרים (פיזיים)

נפתרים על הדרך בזכות הטיפולים האלו, אבל לא העניין הזה, החוסר חיבור לרגש. זה תקוע. אמנם לא לגמרי תקוע,

האמת היא שכן יש שיפור, אבל יותר בכמות ולא במהות. כלומר – זה שם, אמנם פחות. אבל זה בהחלט עדיין שם. לגמרי.

לאט לאט (אולי חלק מהתהליך) אני מבינה שאני אגיע ללידה – איך שאני אגיע.

זהו זה. מעין השלמה.

לא מושלם. לא כמו שאני הייתי רוצה.

לא הכל מוכן ומתוקתק (אני מדברת על הצד הרגשי כמובן, אבל זה גם קצת השפיע על הצד הפיזי).

בעצם, אני לא באמת רוצה ללדת עכשיו. מתאים לי ללדת עוד כמה חודשים טובים. זה היה יכול להיות הכי טוב....

--------------  --  --------------

תאריך הלידה המיועד היה ל-8.11.2010, יוצא יום שני בשבוע. זה, לפי תאריך וסת שאני נתתי בבדיקה הראשונה של ההריון, אבל ממש לא הייתי בטוחה בו.

ככה שחשבתי שבתכל'ס כבר לא סמכתי ממש על אף תאריך ואף בדיקה. הטווח שאני חשבתי עליו: בין ה-8 ועד ל-15.

יום שישי 5.11.2010

יאיר, שקד ואני נוסעים בבוקר לכפר סבא, כמו כל יום שישי, לביקור  משפחה (הורים שלי וסבתא שלי).

אני מתלבטת אם כדאי לכולנו להישאר בכפר סבא לישון, כי למחרת יש ארוחה מתוכננת עם אחותי שהגיעה משוייץ במיוחד לקראת הלידה,

ובעלה שהגיע ממש רק לסוף השבוע. יאיר במילא לא יהיה איתי בשבת כי הוא נוסע לכנרת –אבל אני מחליטה בכל זאת לוותר על הארוחה (ועל לראות את הבעל של אחותי)

לטובת חזרה לי-ם ושינה בבית. אז אנחנו יוצאים מככפר סבא אחרי הצהריים, הפעם דרך עפרה (ההורים שלי יאיר), ואוספים משם את האופניים של יאיר, 

למסע עוקף כנרת שיאיר נוסע אליו בשבת. ככה יוצא לנו שביום שישי ביקרנו אצל הסבים והסבתות משני הצדדים :-)

יום שבת 6.11.2010

יאיר יצא כבר בשלוש בבוקר עם חברים לכיוון הכנרת, אני נשארתי עם שקד. התעוררנו ליום יפה שממש מתאים לטיול  בהרי ירושלים (שאנחנו עושים את זה מדי פעם, בעיקר מעיינות) –

אלא שלא היה לי כוח לצאת, אז בינתיים נשארנו בבית. ישנתי מאד לא טוב, ואני מרגישה שיש יותר לחץ כלפי מטה, ומתחילה לחשוב אם כל זה  קשור למשהו שקשור ללידה :-).

אחותי, שלא ידעה מה החלטתי לגבי הארוחה בכפר סבא, מתקשרת ב-11 לשאול אם אני מגיעה להורים. אני אומרת לה שאני בי-ם,

ולא אסע שוב לכפר סבא "רק" בשביל ארוחה משפחתית, אבל אחרי שאני מנתקת, אני פתאום מחליטה שדווקא בא לי. בלי לחשוב יותר מדי אני שמה את עצמי ושקד באוטו,

ובנסיעה כייפית מאד אני מגיעה לכפר סבא. כבר בנסיעה אני מתחילה להבין שיש צירונים קטנים. ואני כל הזמן חושבת אם להמשיך לנסוע או לא.

ואני ממשיכה לנסוע. מקסימום – אני משאירה את שקד בכפר סבא וחוזרת :-).

מגיעים לכפר סבא, פוגשים את כולם, אני לא אומרת כלום. אוכלים, הכל מצוין, והצירונים ממשיכים. מאד קטנים, במרחקים גדולים.

אני ממש לא מתייחסת אליהם אבל מבינה שבהחלט יש מצב שזה מאותת ללידה. בשלוש אחרי הצהריים אני מעדכנת את יאיר שיש מצב למשהו מתישהו :-).

הוא כבר נמצא באלון, בדרך חזרה לירושלים, ואנחנו קובעים להיפגש בבית כשאני אחזור. יאיר קצת מודאג מזה שאני לבד ונוהגת חזרה לבד,

אבל אני מרגיעה אותו שממש אין מה לדאוג, זה ממש שום דבר.

לקראת שש בערב אני מתארגנת לצאת מכפר סבא.

מהאוטו אני מתקשרת למיילדת, ברברה, ומעדכנת אותה במה שקורה, שתהייה בהיכון, וגם לה אומרת שזה ממש קטן וכמעט כלום, בעיני – רק איתותים...

היא אומרת לי: טוב, כנראה שתלדי הלילה, ותודה שאת מעדכנת אותי.

אני לא בטוחה שאני אלד הלילה, אבל לא אומרת כלום.

אני מסיעה את אחותי ובעלה לת"א, ומעדכנת אותם בדרך בנוגע למצב, ושמחה לעשות את זה, כי גם אחותי בהריון. התרגשות.

ועכשיו גם הם קצת מודאגים שאני נוהגת חזרה לבד לי-ם. אני מרגיעה גם אותם,  באמת אני מרגישה שאין מה לדאוג,

ומוכנה להתפנק בזה שמבקשת שיקנו לי שוקולד לדרך של פסק זמן (אלפחורס) וכשאין את זה באותו מקום שעצרנו,

אני אומרת לאחותי "אז תביאי מפה שוקולד אחר, ליתר ביטחון, ונחפש בפיצוציה הבאה". כי אני עדיין בהריון, ובא לי אלפחורס, אז נשיג אלפחורס, לא?  

אז מארק שואל אותי אם אני במקרה בהריון, וזה מאד משעשע אותנו. בפיצוציה הבאה אחותי משיגה לי את השוקולד המבוקש,

הם יורדים למלון שלהם אחרי שהם שוב שואלים אם לא נראה לי שאני אלד בדרך... שוב הרגעה, ואני מתחילה לעלות לי-ם. כל הדרך צירונים. באמת קטנים, לא סדירים, רחוקים אחד מהשני.

עולה לירושלים. אויר טוב בדרך. גם דרך כייפית מאד. מגיעה הביתה. איזה כייף.

יאיר בבית, ולמרות שקבענו בטלפון שהוא הולך לישון (למקרה שהלידה תהייה בלילה)– התרגש ולא הצליח לישון. ניקה וסידר את הבית (את כל העבודות לקח לי :-) )

טוב, מעלים את שקד, ומחליטים שעדיין כדאי לחכות ולראות איך הכל מתקדם, לפני שמתחילים בסידורים ללידה. לאט לאט הצירונים נעלמים.

בעשר בלילה כמעט ואין צירים – אז הולכים לישון.

מעדכנת את ברברה ואת אחותי שאני בדרך למיטה, ויאללה, לילה טוב.

אבל אני לא ממש מצליחה להירדם, שעה מסתובבת במיטה, כואב פה, כואב שם, לא נוח, לוחץ...בסוף מחליטה לקום. עדיף לזוז מאשר סתם לשכב במיטה.

אני לבד, בשקט, בבית, ומדי פעם צירון. וזה מתחיל להתחזק. אני מנסה לבדוק כל כמה זמן הצירים. בערך עשר דקות. אני מושכת את הזמן, בגלל יאיר,

שישן רק שעתיים וחצי יום לפני זה, ועוד הקיף את הכנרת.... אבל באחת בבוקר פתאום שלושה צירים, ולמרות שהם חלשים בעיני, הם כל 7 דקות. זהו.

הפעם אנחנו לא רוצים את המיילדת רק בציר האחרון אלא גם קצת לפני זה :-) אז אני מעירה את יאיר.

יאיר מתקשר לברברה. וכשהיא מגיעה, הוא מעביר את שקד לבית של החברים שלנו מעבר לרחוב. שקד אפילו לא מתעורר... ואנחנו – רק מתחילים....

יום ראשון 7.11.2010

שתיים בבוקר, ברברה מגיעה. אני אומרת לה שאני מקווה שלא הזמנו אותה מוקדם מדי, כי הכל נראה לי די חלש, באמת רק איתותים...

אני מבקשת מברברה שלא תדווח לי על תוצאות של הבדיקות, אבל בסוף אני סקרנית. אז יש פתיחה 3.5, מחיקה 60% והכל מאד מאד רך. היא מדגישה את זה.

למרות שהתינוק עדיין גבוה, מאד גבוה, ברגע שהוא יתחיל לרדת, לדעתה הכל ייפתח בקלות, היא אומרת. ולכן, לדעתה הלידה לא תהייה עוד הרבה זמן.

מפה ועד עוד 4 שעות הדברים טיפה לא מסודרים לי מבחינת זמנים. בגדול – צירים, לא כל כך כואבים. אני מדי פעם מפטפטת, בעיקר עם ברברה,

בעיקר על הומאופתיה, וגם על דברים אחרים, כשמדי פעם מגיע ציר אני נעצרת, נשענת על משהו גבוה, נשימות, תנועות אגן, לפעמים קצת ריקוד,

לקראת הסוף גם מצטרפים קולות בס ממעמקי הבטן, ונגמר – ממשיכים. כמעט כל הזמן אני בתנועה. הולכת מפה לשם. מצד אחד של הדירה לצד השני.

ככה כל הזמן. ומדי פעם אני אומרת: היום יום הולדת, היום יום הולדת...

באיזשהו שלב ברברה שואלת אם אני רוצה לעלות ולרדת מדרגות (אנחנו גרים בקומה שלישית). יאללה, אני יוצאת לטיול קטן.

יורדת, עולה לקומה 4, יורדת. צירים באמצע –שוב, הכל סבבה.

בשלב אחר היא שואלת אם אני רוצה מוזיקה. רעיון טוב. לא, לא חשבתי על זה לפני זה. מחפשת בדיסקים, שמה את רונית אופיר –

שירי ארץ ישראל (והשיר הראשון " ...ופשוטים, ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר ומותר לאהוב..." תודה על התזכורת!!).

בשלב אחר היא שואלת אם אני רוצה מקלחת. יאללה – אני נכנסת להתקלח, אבל לא במים מאד מאד חמים כמו שאני אוהבת,

רק זה חסר לי – כמו הפעם הקודמת, שהמים החמים "הקפיצו" את הלידה בבת אחת :-)

הבריכה כבר מוכנה אחרי שיאיר הכין אותה, אז בשלב כלשהו היא שואלת אם אני רוצה להיכנס למים. טוב, אני נכנסת.

הכל לגמרי בסבבה. ואני קצת מחכה לכאב הצירים – ולא כואב.

כלומר, אי אפשר להגיד שזה באמת לא כואב. אבל מצד שני – זה גם לא באמת כואב :-)

כל ציר וההתמודדות איתו, ואני מרגישה שהכל בשליטה, כל פעם אני עושה מה שנראה לי נכון, וזה לא "משתלח".

הכל במידה הנכונה למה שאני יכולה לעמוד בו. ואני אומרת לברברה: זה עדיין מאד חלש. ובכל זאת,

בבדיקות הדופק באמת כל פעם ראיתי את מיקום המכשיר "יורד" כדי לתפוס את הדופק של העובר במקום יותר ויותר נמוך.

בא לי לצאת מהבריכה, ללכת. להסתובב. אז אני יוצאת.

בארבע בבוקר אני שואלת את יאיר מה השעה (בכוונה לא הסתכלתי עד עכשיו, והסתרתי שעונים) הייתה לי תחושה שהשעה חמש.

הוא אומר ארבע. אמרתי לו: מוזר, אני ממש מרגישה שזה חמש. ותוך 3 שעות אני אלד. בשבע.

ברברה אומרת לי: תראי איך את מתקדמת, יש מצב שתלדי לפני זה, לקראת שש.  

ואני אומרת: לדעתי, בשבע.

מתאים לי עוד סיבוב בחוץ. הפעם יאיר ואני יורדים לרחוב, מטיילים קצת, אני רק עם גרביים וזה עושה לי קצת מסאג' בכפות הרגליים, כייף...

חוזרים, ושוב עולים לקומה הרביעית. כל כך אני רוצה רק לזוז כל הזמן...

זה בערך מה שאני זוכרת מהארבע שעות האלה של הצירים. לא כואב. לא עניין. רק הרבה תנועה, התקדמות, מחכה לרגע שיותר יכאב –

ולא ממש מגיע, ולכן שומרת כל הזמן על הכוחות. הכל מדוד. כמו מטפס הרים שעולה כל הזמן באויר הדליל, ומתאים את ההליכה שלו לנשימה,

ככה אני מרגישה שאני מתאימה את הצירים ליכולת שלי, ולא להיפך. לאט לאט ובקצב אחיד.

התאמה בין נפש לגוף.

בשלב מסוים אני נכנסת שוב לבריכה, נראה לי שלקראת שש בבוקר, הצירים כבר קצת יותר משמעותיים (יופי) אם כי כאב אי אפשר ממש לקרוא לזה, ונראה שהלידה קרובה.

מבקשת מברברה שתבדוק אותי. פתיחה 5.5 מחיקה מלאה, הראש ממש ממש למטה, והכל רך מאד מאד. ברברה אומרת לי שתכל'ס אם אני לוחצת, הכל ייפתח והתינוק יוצא. 

אני בודקת את עצמי. רוצה להרגיש את הראש של התינוק. בהתחלה לא ממש הרגשתי (למרות שברברה אמרה ש"הנה, הוא ממש פה...")

יש כמה צירים רגועים בתוך המים, שעוברים להם בטוב, תוך כדי שאני נשענת על הדופן, ומחזיקה חזק חזק בידיים של יאיר, ועדיף באגודלים עצמם.

אחרי זה אני כן מרגישה את הראש של התינוק, בקצה האצבע. וזה נראה לי ר-ח-ו-ק.

מה, את כל צוואר הרחם הוא עוד צריך לעבור, לא?  

אני אומרת את זה לברברה.

ואני גם אומרת לה שאני יכולה להיות ככה עוד מלא זמן...צירים שכמעט לא כואבים לי, מתמודדת איתם וזהו.

אז היא אומרת לי שזה בכלל לא רחוק בכלל, ואם אני רוצה אני יכולה בכמה לחיצות להוציא אותו.

ואז אני אומרת: אבל אני לא רוצה.

זהו.

זהו.

אני לא רוצה ללחוץ.

אני יודעת שזה מצחיק לשמוע את זה מבחוץ, אבל אמרתי את זה בשיא הטבעיות, כמו ילדים.

למה שאני אלחץ?

הכל טוב לי, אני יכולה להמשיך עם זה ככה לעוד מלא זמן... לא רוצה ללחוץ. זה יכאב.

והאמת – לא באמת מבינה מה זה ללחוץ. מה ללחוץ? איך ללחוץ? בלידה הקודמת בטח שלא היו לי לחיצות "יזומות", כאלו שנעשו מתוך החלטה.

אז אני אומרת לה את זה.

והיא אומרת שיש כאב ויש לחץ.

ואני אומרת לה: אבל לחץ זה כאב....

עוברים עוד כמה צירים, ואני באמת לא מבינה איך ללחוץ.

אז אני אומרת לברברה שהיא צריכה לעזור לי בזה. זהו.

אז ברברה אמרה שזה כמו שהולכים לשירותים, ומתאמצים להוציא. והיא יכולה גם להכניס אצבעות לנרתיק, ולגעת בי בפנים במקום ששם צריך להיות הלחץ.

אני מסכימה. אני גם יודעת שכל גירוי פנימי כזה גורם לצירים יותר חזקים ומקדמים. ממש.

ברברה מכניסה את האצבעות, ונוגעת בי בפנים ואומרת לי: הנה, פה את צריכה ללחוץ.

אני מרגישה שאין מצב שאני "יודעת" ללחוץ שם. מה זה שם? זה אולי הנרתיק, פתח צוואר הרחם, לא יודעת מה. ממש פנימי.

ואז היא אומרת: הנה, מגיע ציר.

ואני שוב אומרת לעצמי: רגע, זה לא אמור להיות הפוך, אני אמורה להגיד לה שמגיע ציר??

אני בקושי מרגישה אותו, אבל תוך שניות זה נהפך לציר באמת חזק, ואני מרגישה, שאין אין אין לי שום אפשרות אחרת חוץ מללחוץ –

ובבת אחת אני מרגישה תינוק יורד לתוך תעלת הלידה.

אווווווווווויייייייייייייייייי, זה כואב.

אני שואלת את ברברה אם התינוק בחוץ, והיא אומרת שעוד לא, עוד לחיצה.

מגיע עוד ציר.

אהההההההההההההה, זה כואב. לוחץ. אני באמת חייבת ללחוץ – אין שום אפשרות אחרת.

אני אוחזת בידיים של יאיר חזק חזק, לוחצת ונושמת כמו שברברה אומרת, ומרגישה את הצריבה של פתח היציאה,

לא יכולה, כואב, כואב, עד כדי שבסוף אני לוקחת את האגודל של יאיר ונושכת אותו. יאיר, מרוב כאב, מושך את האגודל אבל אני לא מוותרת, ונושכת את השני...:-).

וגם זה מאד כואב לו....  ועדיין – התינוק לא יצא.

ומרפה. בין לבין ואני שומעת את עצמי אומרת: אני לא יכולה.

ובלי לחשוב (מי יכולה לחשוב במצב כזה)  יש לי תחושה שמשהו לא היה נכון, אז אחרי שניה אומרת בקול: יאללה, אני כן יכולה.

לא שאני באמת מרגישה את זה או מאמינה בזה, אבל עובדה שאני אומרת את זה. יאללה, שיהיה.

אני כולי רועדת, ואומרת לברברה שהיא חייבת להוציא לי אותו בציר הבא. אז היא אומרת שכן, נוציא אותו ביחד. הוא כבר ממש כאן, ביחד נוציא אותו.

אני אומרת: כן, ביחד.

היא אומרת לי שמה שיכול לעזור זה שאני יכולה לתת שאגה כזו גדולה, ולהוציא אותו.

טוב, אולי נשאג...

לוקח לציר הבא להגיע. אני מרגישה שאני צריכה לצבור כוחות. הרעד עובר.

אני טיפה חוזרת לנשום. מרגישה את התינוק נסוג לאחור. כמה שניות של רגיעה טובה.

והנה מגיע הציר. נושמת, לוחצת, אה, אוווווו (שאגה זה לא, אבל בכל זאת) - זהו, הוא בחוץ.

06:36 בבוקר.

וזה באמת "הוא".

-----------  -- --------------

זהו.

מסתובבת בזהירות מעל חבל הטבור, ומקבלת את התינוקי אלי לידיים.

שלוש לחיצות. זה סיפור הלידה הזה. שלוש לחיצות שפחדתי מהן, ודחיתי אותן, ובכל זאת הן הגיעו :-).

איזה כייף!! מה, אני לא רציתי ללדת כבר????

שש דקות אחרי זה, כבר יש תמונה, אז צריך פחות מילים :-)