זהו הסיפור מופלא. סיפור הולדתה של טליה, בתנו הבכורה. סיפור יציאתה לאוויר העולם בשמחה, ברגש ובאמונה.

יום שישי, 7:37 בבוקר, כ"ח בשבט התשס"ז. אני מתעוררת בבית הוריו של ישי בעלי. לוקח לי רגע להבין היכן אני, ורגע נוסף לקלוט שמשהו מתרחש. אני מרגישה רטיבות בלתי מוסברת, ומבינה שהתינוקת שלנו דופקת לי, מבקשת לצאת...

הפתעה גמורה, אין ספק. הרי יש לה עוד חודש שלם, כך אומרים! אך מסתבר שהגיע השעה שהעולם אינו יכול עוד בלעדיה. שומשומית שלנו, קטנה כמו שומשום ומתוקה מתוקה גם, כבר רוצה לפגוש אותנו כאן.
למרות ההפתעה, שלווה גדולה עוטפת אותי. אמנם ירידת מים מוקדמת, אני רק בשבוע 35, אבל הקב"ה מנתב את העולם כרצונו, ואני שמחה ויודעת שהכל לטובה. אין תיק לידה, לא הספקנו להחליט סופית היכן נלד, מזל שבכלל הספקנו לעשות סיורים בבתי חולים, להקהות במעט את חוסר הוודאות...
ישי מלווה אותי, בנפשו ובגופו, ברגעים שבהם אנו הופכים למשפחה. לא עוד שניים- כי אם שלישיה... עוד מהפך שצריך לעכל.
הבחירה נופלת על הדסה "הר הצופים". הכללים פחות נוקשים שם בלידה מסוג זה, והטיפול בפגים או תינוקות קטנים מקצועי יותר. כך אנו יוצאים לדרך, מבית הוריו לבי"ח הדסה. זה סוף החורף, ההרים עוטים ירוק, מראה מהמם ומרגיע. תפילת הדרך נאמרת בכוונה גדולה. אנו מדברים בדרך על העומד לקרות, שרים יחד, מלאי התרגשות וציפייה. מי היה מאמין שכך נגיע ללידה. כמה פחדתי מהמאורע הזה, מהכאב, מחוסר השליטה. איזה מהפך, 180 מעלות ממש. עברתי שינוי תודעתי מוחלט, והוא נתן בי את אותותיו.
במחלקת יולדות אנו מתחברים למוניטור. פעם ראשונה שאנו זוכים לשמוע ברור וחזק את פעימות ליבה של הקטנטונת שלנו. מדהים! מסתבר שהיא באמת שם, חיה לה חיים מלאים ושלמים. אין יותר טובים לאדם מאותם ימים בהם הוא נמצא ברחם אימו. ובכל זאת התקופה מתקצרת אצלנו... האחות שקיבלה אותנו שואלת בחוץ בקול מי רוצה לקבל יולדת בלידה ראשונה שרוצה לידה טבעית. ישי ואני צוחקים, זה נשמע כאילו מציעים סחורה למכירה בשוק, ואני לא יודעת אם זו סחורה ש"נחשבת"...
השעה היא בסביבות עשר בבוקר, אני על המיטה מקבלת עירוי אנטיביוטיקה, לוודא ששום חיידק לא יכנס ויעשה לשתינו בעיות. בבדיקה מסתבר שיש מחיקה מלאה, ופתיחה של 2-3 ס"מ. בתדפיס של המוניטור מתחילים לראות גלים עולים ויורדים... צירים! אני אמנם עוד לא מרגישה אותם, אבל הם בפירוש שם. הלידה מתפתחת באופן טבעי, ב"ה. ההתרגשות שלנו גוברת... אנו יכולים כבר להתמקם בחדר לידה. אני לוחשת לישי, שיבקש את חדר מספר 1 אם הוא פנוי. החדר היחיד בהר הצופים שיש בו מקלחת ושירותים... באותו הרגע, עוד לפני שהספקנו לבקש, אנו שומעים את המיילדת שלנו אומרת "אתם יכולים להיכנס לחדר 1"... נאמר לנו שאנו יכולים לחזור בעוד כשעה. אנו יושבים בבית הקפה שבחוץ, צופים אל הנוף עם כוס תה קמומיל (אומרים שזה מרגיע...:). נושמים עמוק. חושבים על כל הדברים שכבר לא נעשה כימים הקרובים ככל הנראה- ענייני עבודה, לימודים, עזרה לאחי בשיפוצים של הבית החדש... כל הדברים האחרים מאבדים מחשיבותם פתאום. ככל שנוקפות השעות ישי ואני מתכנסים יותר ויותר פנימה, המחשבה נהיית צלולה, מרוכזת ותמציתית. אני רואה נקודה אחת באופק, ולשם אנו הולכים. ממוקדים, שלווים, אינסוף ביחד.
ב11:30 אנו נכנסים לחדר. יש צירים, וכבר אי אפשר לטעות בהם. התדירות הולכת וגדלה, וכך גם העוצמה. אני עושה הכל מלבד לשכב על המיטה. מסתובבת בחדר, זזה אינטואיבית, יושבת על הכדור הגדול. ישי מוודא כל העת שאני יציבה, מציע לי לשתות, מקל עליי בחיוך בוטח, במגע, בבדיחות קטנות משלנו, אפילו בהצגות שהוא ממציא בו ברגע וגורמות לי לשכוח את הכאב. אני נדהמת ממנו, מהתהליך שאנו עוברים ביחד. שותפים מלאים לכל אורך הדרך.
הצירים מתחזקים. זה כואב, ממש...  אני מחליטה להיכנס למקלחת, בתקווה שהמים הזורמים יעזרו לשכך את הכאב. החום של המים עושה את העבודה, ואחרי שעה וחצי בפנים אני עדיין מרגישה "בסדר", איכשהו... כל הזמן אני אומרת לעצמי- עוד קצת, עוד קצת... לא באמת יודעת כמה זמן עבר, כמה עוד יש לעבור, אבל משהו בי פנימה קורן באור גדול (אולי זו הקטנטונת?...).
אני זוכרת משפט שאמר לי ישי, כשממש התפתלתי מכאבים. בנסיון להרגיע הוא אמר: "אל תדאגי, עוד מעט זה נגמר" ואני בתגובה אינסטיקטיבית קראתי- "לא!!!..." לא כל כך מהר, איך זה כבר נגמר? אחת החויות המשמעותיות ביותר בחיים שלי, איך יתכן שהיא כבר תהיה מאחוריי?! (ולא שזה לא קרע אותי לגזרים...).
המיילדת קוראת לנו החוצה, מבקשת שנתחבר למוניטור ומציעה שאבדק כדי לראות איך הלידה מתקדמת. על פי קצב התפתחות הצירים, נראה לה שאני כבר ממש בשלב מתקדם- פתיחה של 7-8. קשה לי להשאר על המיטה. כאן מרגישים את הצירים הרבה יותר חזק... היא גם מבקשת שלא אזוז, ואני נזכרת בתספורות שעשו לי כשהייתי קטנה. איך אפשר לא לזוז?... הם לא מבינים שככה נוח לי?... האכזבה איומה. אלה היו ציפיות שווא. עכשיו 14:00 בצהריים, ואני בפתיחה של 4 ס"מ בלבד. לכאורה הלידה מתקדמת, אבל לא בקצב שהיא ציפתה- וגרמה גם לנו לצפות... היא מציעה שאעשה זירוז, ואומרת שאם זירוז- אז גם אפידורל. אנחנו שואלים מה פתאום צריך לזרז את הלידה, ולא מקבלים תשובה ברורה. לדעתה הלידה לא מספיק מתקדמת... היא משאירה אותנו לבד בחדר, שנחשוב על זה ונחליט. אנו מתייעצים בטלפון עם עדה ועם נורית המיילדת מהקורס, וחוזרים למיילדת שלנו בשאלה- עד כמה זה דחוף. כך מסתבר לנו שבעצם אפשר להמתין עוד, פשוט מנסים למנוע מצב של חום לי או לעובר. מצד שני- הרי כבר קיבלתי אנטיביוטיקה מראש! אנו מחליטים לתת לדברים להתפתח בקצב שלהם. בדיעבד אנו מבינים שהיא מאוד רצתה ליילד אותי עוד בזמן המשמרת שלה, ולראיה- בחילופי המשמרות שעה מאוחר יותר היא מציעה, חצי בצחוק חצי ברצינות: "תחכו לי עד 23:00"... טוב שאת המשמעות הבנתי רק יום או יומיים אחר כך...
מיילדת אחרת מגיעה. אני מרגישה לחץ מאוד גדול בפלג הגוף התחתון, ומבקשת לעשות חוקן. מרגע זה והלאה העניינים מתגלגלים בקצב מאוד מהיר. אני מחוברת למוניטור, על המיטה (לצערי...) וכואאאבב. אני כבר מזמן לא מסוגלת לשמוע את המשך הסיפור/ הצגה... כל כולי עסוקה במה שקורה לי פנימה, וזה הרבה יותר קשה כעת, ישי איתי ואני מרגישה אותו לידי גם כשעיניי עצומות בהפוגות שבין הצירים. המשפחות שלנו בלחץ, כולם רוצים לדעת מה קורה, שבת בפתח ואוטוטו כבר אי אפשר יהיה לדבר... ישי שומר על השקט שלי. מדי פעם לוחש משפט מרגיע, שולח חיוך... כותב הודעות של 2-3 מילים, רק כדי שיידעו שמתקדם אך זה עוד לא קרה.
בסביבות 16:00 אני כולי בתוך הכאב, מנסה לזרום איתו במקום להיאבק בו. כמו במערבולת של מים, אני מרגישה שכשמגיע גל אני כבר מוכנה לקראתו, נסחפת איתו ולא חוששת, כי אני יודעת שממש עוד רגע קט אעלה את הראש חזרה ואצליח לצוף.
המיילדת מציעה שאבדק, ואנו מגלים שהגעתי לפתיחה של 8, אולי אפילו 9.5 (יתכן? הדברים קצת מעורפלים לי בשלב הזה, וזה מובן למדי).
אור היום מתחיל לדעוך. ישי אומר את מילות התפילה בקול, בהתכוונות פנימית, אחת לאחת. אני שומעת אותו אומר את שמי ב"שמע קולנו", מתפלל לרפואה קרובה מאת ה', ללידה קלה. אני חושבת עכשיו על המושג הזה, "לידה קלה". לא חושבת שיש לידה קלה, אך יש לידה שקל יותר לשאת אותה. הכאבים הפיזיים נשארים במלוא עוזם (ומי כמוני מפחדת מכאבים שבגוף!) אבל השאלה היא היכן הראש, הלב, הנשמה... להתכוון לשאוב כוח מבן הזוג שלי, מאנשים שאוהבים אותי, מעצמי, מבורא עולם. לדעת את המטרה בכאב, להבין שכל ציר רק מקדם אותי הלאה, כמו ציר של דלת שמאפשר לה להיפתח, כמו שליח ממרומים להביא חיים לעולם וליצור את הצורה הנכונה, היצירה הבלתי נתפסת שנקראת תינוק. הכל מתוך נוכחות מתמדת, נמשכת, של ה' צורי וגואלי, אותו אלוקים שמאפשר להוציא מים מן הצור, דבש מסלע...
הזמן זורם, ואני אומדת אותו לפי השמש השוקעת בחלון שמולי. לא ממש מודעת למתרחש בחוץ, קשובה לחלוטין לגוף שדורש את מלוא תשומת ליבה של הנפש. שבת נכנסת. העולם כולו מייחל לרגע בו ישתחרר המתח של ימות החול, ואני בתוכו- מבקשת לנוח...
בציר הבא ישי איננו בחדר, וזה כל כך קשה. הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לסבול יותר, אני כל כך צריכה אותו כאן... פתאום הוא לידי, עם מגש מתכת ועליו נרות מוכנים. נרות שבת- עבורי... הבלתי יאומן קורה: באמצע צירי הלחץ, ברגעים הכי סוערים של הלידה, כשהכאב פשוט מטלטל אותי לחלוטין- אני מתרוממת קצת מהמיטה, אוחזת בגפרור ומדליקה נרות, נרות לכבוד שבת.
את התפילה שאחר כך אני לעולם לא אשכח. בדמעות של התרגשות, במצב תודעתי שמעולם לא חוויתי קודם, כשאני שלווה ורגועה מאוד מאוד- אני נושאת תפילה: "שתזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת...מאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים... והאר נרנו שלא יכבה לעולם ועד, והאר פניך וניוושעה, אמן". ואז, באותו שקט נפשי, אני מתחילה לומר לאט לאט שורה ארוכה ארוכה של שמות, ולהתפלל לישועה וגאולה שלמה על כל הקרובים אליי. תפילה לפרי בטן, לזיווג, לרפואה שלמה... תפילה לשמחה, לשלום בית, להצלחה בכל...
אני מתפללת על ישי, שיצליח בכל מעשיו, בלימוד תורה שלו, שיתעלה וירומם אותנו איתו... ועל הקטנה שלנו, שאזכה ללוות את יציאתה לעולם בשמחה, שתהיה בריאה ותגדל ותפרח...
דקות ארוכות, אני עוצמת עיניים- ומבקשת. הקב"ה איתי קרוב קרוב. אני יודעת שהוא שומע.
ברקע אני שומעת כל הזמן את ההנחיות של המיילדת. סביבי יש המולה גדולה, אבל אני לגמרי לא שם. שמים עליי מסיכת חמצן, כי חוששים ממצוקה נשימתית של העובר. מזמינים פנימה מיילדת נוספת, ורופא ילדים שיהיו נוכחים בלידה עצמה. הצירים חזקים מאוד. חולפת בי מחשבה, שהנה עוד רגע קט זה מאחוריי, ובלי שום מטשטש או משכך כאבים, לא אפידורל, אפילו לא אקמול... עכשיו אני בטוחה שהגוף שלי יודע ללדת. המיילדת מסבירה מתי ללחוץ, ומעודדת אותי תוך כדי. בהפוגות שבין ציר לציר אני נכנסת להרפיה מלאה, לא נשארת מכווצת כמו שקורה כשיודעים שעומד להגיע כאב (כמו לקראת זריקה למשל). אני מופתעת מיכולת השליטה שיש לגוף שלי על הצירים. הוא לא מפסיק אותם או מקהה את הכאב שלהם, הוא "עובד" איתם, מקדם אותי עוד ועוד.
החדר מתמלא מקדושתה של שבת, שבאה ויורדת לעולם. אני פוקחת עין לרגע, ורואה את ישי מכפתר חולצה לבנה, חולצה של שבת. המראה הזה מרגש וממלא אותי כל כך.
המיילדת שואלת אם אני רוצה מראה, אני נבהלת מעצם הרעיון ומסרבת. אך כשהיא אומרת שהראש חצי בחוץ ואני יכולה להרגיש, אני מושיטה אצבע- ונוגעת בה, נוגעת בראש שלה פעם ראשונה!
הדקות האחרונות דורשות ממני ריכוז מוחלט. אני משקיעה את כל כוחות הגוף והנפש במאמץ עילאי ללדת את הבת שלנו. תחושת הכאב עצומה. השמיים כבר חשוכים לגמרי. זה שורף וצורב, ככוויה של אש. אני כמעט מוותרת. צועקת שוב ושוב שאני לא יכולה, לא יכולה... ואז עוצרת לרגע, חושבת ומתחילה לומר את ההיפך, דווקא את ההיפך: "אני יכולה, אני יכולה!" אני יודעת שאם אני מרגישה שזה בלתי אפשרי, הגאולה קרובה ממש.
וברגע אחד משתחרר הכל. בכי חלוש נשמע, עדין עדין...
אני אמא, אמא של התינוקת הזו, שמונחת עליי, עור לעור. המגע הזה מהמם. היא היתה בתוכי, אני ילדתי אותה ממש עכשיו. ליבי יוצא אליה, לידיים הקטנות שזזות, לפה שמחפש, לעיניים הגדולות הכחולות שהיא פוקחת לראשונה אליי, מביטה על העולם בפעם הראשונה, במבט תמים, חדש, תמה, שואל... הלוואי שתמיד תסתכל כך על העולם, בסקרנות, בשאלה, שלא תקבל דבר כמובן מאליו. שתדע לראות את הטוב, את היופי, את החידוש שבכל דבר. שתמיד תעניק לאחרים אינסוף, כמו שהיא מעניקה לי ברגע זה בעצם קיומה, בנוכחות שלה בעולם.
אנו מכסים אותה בשמיכה גדולה. אני מאמצת אותה קרוב אל הלב, ואבא ישי מלטף אותה באהבה גדולה, בבכי של התרגשות. הרגע הזה בלתי נתפס. לא יכול להיות שזה באמת קורה לנו...

"מזמור שיר ליום השבת: טוב להודות ל-ה'"

אנחנו רוצים להודות גם לצוות דבש מסלע שנתן לנו כלים לעבור את הלידה בשלום, מתוך רוגע ושמחה. הפחד מהכאבים הפיזיים של הלידה, פחד שהיה משתק ממש, הפך בזכותכם לרוגע ולאמונה ביכולתו של הגוף ללדת. בזכות הלימוד המשותף וההכנה הנפשית, כמו גם ההכנה הפיזית, ידענו להיות נוכחים בתוך הצירים, לעבוד איתם ולקדם את בואה של התינוקת שלנו בשלווה.

ההורים של טליה.