3:30 ירידת מים. אני לא מאמינה.

הולכת לשירותים עם רגליים צמודות כמו פינגווין ורואה שכן. בוכה מהתרגשות. אני עומדת לפני לידה. אני חוזרת למיטה ומחכה ומחכה... לא קורה כלום. אני מנסה להירדם ולא מצליחה. מאיימת על עצמי שעוד מעט לא תהיה יותר שינה. זה לא עוזר.

אני קמה לסדר את הבית ומכינה גם תיק למקרה שנצטרך לצאת לביה"ח. בודקת שיש מים קרים במקרר וקפואים במקפיא. סוף יולי ואין לנו מזגן.

5:00 מעירה את איתי ומבקשת ממנו שנעשה ביחד משהו כיף, מיוחד. אין לאף אחד מאיתנו רעיונות. אני מוותרת לו אבל גם הוא לא מצליח לחזור לישון.

8:00 איתי לוקח את הילדים לגן. יש להם היום מסיבת סיום ואני דואגת מי יהיה איתם. מתקשרת לחמותי האהובה שתמיד אומרת כן והיא וחמי בשמחה עולים לירושלים להיות עם הילדים במסיבה.

אני חוששת מהחום. יש לנו רק מאוורר אחד ולא נעים לי שהוא יהיה צמוד אלי. בגלל שאני לא מתכוונת להיות באותו חדר עם הרופא עד שיהיה צורך אז אני דואגת גם לו. אני דופקת אצל השכנה ותוך כדי ציר מבקשת ממנה מאוורר לכמה שעות.

אנחנו יוצאים לטייל יד ביד. מגיעים לגינה. איתי מתנדנד ואני נשענת על עמוד. על מה דיברנו? לא זוכרת. יש צירים מידי פעם אבל זה עדיין לא זה. אני לא מצליחה לתזמן משהו ברור.

9:00 ההורים של איתי באים להחליף איתנו רכבים והם יושבים אצלינו בסלון. לי יש ציר אחד ואף אחד לא מרגיש. בקושי גם אני. אני משכנעת את איתי שגם הוא ילך למסיבה. ממש לא נעים לי מבארי שהצטער בבוקר שלא נראה אותו מופיע.

כולם יוצאים מהבית ואני נשארת לבד.

הולכת לנוח. שולחת לד"ר אבנר שיפטן הודעה שאין צורך לצאת עדיין ושהצירים לא סדירים. אני יודעת שהוא בת"א (לעומת יסוד המעלה, שם הוא גר) אז אני לא לחוצה.

10:00 ציר ממש כואב. אני מתפתלת במיטה. סוף סוף! חוזרת לנוח.

10:15 עוד ציר כזה!

10:30 עוד אחד! אני שולחת סמס לד"ר שיפטן שיש צירים כואבים ושהוא יכול לצאת. אני מתקשרת לאיתי ושואלת אם בארי כבר הופיע. אני שמחה לשמוע שכן ומבקשת ממנו שיחזור הביתה. ההורים שלו נשארים איתם.

10:45 איתי נכנס ואנחנו מתחילים להכין קציצות וקוסקוס. איתי מבשל ואני מתבלת. אני מבקשת מאיתי שיפרוס את הניילונים שהכנו על המיטה והמזרון הנוסף ונכנסת להתקלח. כיף...

כשאני יוצאת איתי אומר שד"ר שיפטן הגיע. אני שמחה אבל נכנסת לתפקיד המארחת שכ"כ לא מתאים כרגע. לשמחתי כשאני מגיעה לסלון אני רואה שהוא לא שם.איתי אומר שהוא יצא לעשות טלפונים. יופי. אני שמחה שהוא לא יושב ומשתעמם. הסיבה העיקרית שרציתי אותו בלידה היא שהוא מבין את גודל החשיבות של תחושת הפרטיות של היולדת וגם דיברתי איתו על זה. רציתי מישהו שיהיה שם כשאני צריכה אותו ולא יהיה שם בשאר הזמן.

אני פוסעת הלוך ושוב במסדרון, מחפשת מה לסדר או לנקות. מתלבטת אם כדאי להתחיל ספונג'ה (אח"כ התחרטתי שלא עשיתי. הבית חיכה לי מטונף כמה ימים טובים...). איתי פותח בקבוק יין לבן קר ואני מיד מחסלת כוס. טעים!

שיפטן נכנס ואני מנסה להיות נחמדה. שואלת אותו מה לעשות אם לוחץ לי (כי לוחץ לי) והוא אומר אז תלחצי. אני לא מרגישה מוכנה. אני אומרת לו שלא נראה לי שהפתיחה מלאה כי אני לא מרגישה מסוממת כמו שאני אמורה להרגיש. איתי שואל אותו אם בתיק הענק שהוא הביא יש גם משחקי קופסא. חה! שיפטן עושה לי כמה דקות מוניטור. הכל בסדר.

אני מוצאת לי פינה שקטה בחדר ילדים. גלי הצירים לא מפסיקים לשטוף אותי. אני מסתכלת על המיטות שלהם ומתחילה לבכות. הם בלעדי במסיבת סיום וכנראה יהיו בלעדי בשבת. איך אני אעשה את זה? אני לא יכולה לנשום כשהם רחוקים ממני.

איתי מגיע. הוא מדהים. מלא באנרגיות שקטות ומצב רוח טוב. הוא המלווה המושלם בשבילי. בציר הוא מניח עלי יד. לוחץ לי מאוד ואני רק צריכה להרגיש את החום שלו, בלי שילחץ. הנוכחות שלו היא הסם הכי מרגיע שיש.

אני נהנית מהצירים, צוחקת ומזכירה לעצמי לנשום. מוציאה קולות ותוך כדי מזכירה לעצמי להנמיך אותם ולשחרר שפתיים. אני גם בחוץ וגם בפנים וזה ממש קל. כאן אני עונה על השאלה הגדולה ששאלתי את עצמי כל חודשי ההריון. כמה אני חזקה? האם אצליח להיות הדולה של עצמי? והתשובות הן שאני יותר חזקה משחשבתי ושאני אחלה דולה, בצוות עם איתי.

אני לא שומעת את שיפטן. שואלת את איתי מה הוא עושה. איתי אומר שהוא במחשב, מחפש חומר על איך ליילד. הבן אדם קורע, אין ספק.

הצירים נהיים כבדים יותר. אני נושמת וצוחקת. נהנית מכל רגע. אני מרגישה שאני צריכה לזוז בצורה מצחיקה, להזיז את האגן. איתי שואל אותי מה נסגר. זה מפריע לי שהוא צופה אז אני אומרת לו שילך לערבב את הקציצות וישאיר אותי לבד. אני גאה בעצמי שידעתי להגיד בדיוק מה אני צריכה.

11:45 ההורים של איתי עוצרים מחוץ לבנין שלנו והילדים היקרים שלי באוטו איתם. הם באו לקחת להם מזוודה לשבת, שהכנתי להם מראש. אני מתכוונת לצאת אליהם אבל הציר הבא מזכיר לי שככה אני לא יוצאת אם אני לא רוצה לעשות לחמי התקף לב. כבר אין ממש הפוגות בין הצירים. איתי יוצא אליהם לבד ואני מסתכלת מחלון חדר השינה שלנו ומקנאה באיתי שהוא מדבר עם הילדים ומנשק אותם. אני מרגישה ממש כלואה בחדר וקשה לי לשלוט בנשימה רצופה. אני מתייפחת ומתנשמת כמו כלב ורוצה את איתי חזרה.

פתאום בתוכי התנגשות. התינוק כנראה יורד נמוך יותר בבת אחת והעצמות שלו מתנגשות בעצמות שלי. אם חשבתי שלחץ לי עד עכשיו, גיליתי שזה היה שטויות. עכשיו לוחץ. אני מתקשרת לאיתי שיחזור מהר אבל הפלאפון שלו בבית. כמה שניות של היסטריה והוא כבר נכנס מעצמו.

אני לוקחת אותו לשיפטן ואומרת לו שיבדוק לי פתיחה כי אם זו לא פתיחה מלאה אני נכנסת למקלחת.

כולנו צועדים אל חדר השינה ואני בהליכת חיילים מרימה את הברכיים קצת גבוה עם כל צעד. לא יכולה להפסיק. חייבת לעמוד אז ככה שיפטן בודק אותי. הוא אומר שנשארו קצת שוליים ושהראש ממש כאן. אני נשכבת-יושבת במיטה ואיתי מתמקם מאחורי. אני קצת נחה. ככה הצירים כואבים פחות וזה ממש נחמד לנשום קצת והמגע המלא של איתי מאחורי מרפה אותי. אני עוצמת עיניים.

ד"ר שיפטן עמוד בפינת החדר בשקט. אני אמנם עם עיניים עצומות אבל לא מצליחה להתעלם מהנוכחות שלו. אני מבקשת ממנו, עדיין בעיניים עצומות, שיקח כיסא וירגיש בנח כי הוא מלחיץ אותי כשהוא עומד ומחכה. הוא הולך אבל חוזר בלי כיסא ומתיישב על הריצפה.

אחרי כמה דקות שיפטן שוב בודק פתיחה הוא אומר שאם אני רוצה להוריד את הראש אני צריכה לעמוד. אוף. מיד כשאני נעמדת אני מרגישה את כל הלחץ של המשקל של התינוק על העצמות שלי וזה משגע אותי. לא נוח לי ואני מרגישה שאני כבר חייבת להוציא אותו. אני צועקת-מבקשת מאיתי שיניח את המזרון על הרצפה ומיד אני כורעת על הברכיים ונשענת על המיטה. איתי מתיישב על המיטה, פנים אלי. מגיע ציר ואני תופסת אותו חזק ביד ובמכנסיים. אני לוחצת ובמקביל מושכת את איתי. אני לא כ"כ מצליחה לדייק בלחיצה אבל איתי כמעט עף מהמיטה שלנו. אני מבקשת ממנו להתמקם טוב יותר כי אני צריכה למשוך אותו. ד"ר שיפטן מאחורי מחכה בסבלנות. בציר הבא אני לוחצת והעוצמה של הכאב והאנרגיה ענקיות. הייתי כ"כ רוצה לברוח אבל אני יודעת בוודאות שהדרך היחדיה לעבור את זה ולקבל את הפרס שלי היא להכאיב לעצמי יותר אז אני לוחצת ומרגישה כל עצם ועצם של התינוק מתחככת בשלי ועוברת אותם.

אני פולטת בלי הפסקה את הגיגי מול איתי והד"ר. "למה הם נולדים עם עצמות? למה הם לא יכולים לגדל אותם אחרי שהם נולדים?" וגם " אפידורל זה גאוני! פשוט גאוני!" ואיתי עונה לי- אה, אנחנו ממש מצטערים. בדיוק נגמר לנו האפידורל. אני צוחקת. אני יודעת שהוא רגוע וזה מרגיע גם אותי.

אני מחליטה לשנות את המנטרה ואחרי כל לחיצה אני אומרת "איזה כיף!" זה עובד. פתאום אני נהנית יותר. אני מבקשת מאיתי שיגיד לי שוב ושוב את המשפט- זה רק כואב. ככה אני זוכרת שחוץ מזה שזה כואב, זה גם כיף ומטורף ומדהים והתינוק שלי שחיכיתי לו מלא זמן ממש קרוב.

אני מגלה שמאוד בקלות אני מצליחה לשלוט בתגובות שלי, אם אני בוחרת אותם לפני שמתחיל הציר הבא. כשאני לא מתרכזת זה מתפקשש. הכי כיף זה להגיד איזה כיף אחרי כל לחיצה.

בשלב מסוים אני נותנת לפחדים שלי לצוף לתודעה. אני מקבלת את פניהם אחד, אחד, מחייכת בנימוס ואז מרפה מהם והם מתפוגגים.

יש סיכוי שאמות. –נכון. נו, אז מה אני אעשה? זה לא תלוי בי כרגע.

יש סיכוי שהתינוק יהיה לא בריא.  –נכון. גם זה לא תלוי בי. נתמודד עם מה שיבוא.

אני מוקפת בגברים. בעל, רופא ואפילו תינוק זכר. איפה הנוכחות הנשית שאני כ"כ מאמינה שהיא נכונה ללידה?  -איפה היא? בראש שלי. הנה כל החברות הדולות שלי שמצד אחד כ"כ רציתי להיות מוקפת באהבה שלהן בזמן הלידה, להתפנק מהידיים שלהן, מהמילים הטובות, מהחיוך היפה, חיה, הדר, שירה, מיכל, נאווה, יפעת, נורית, רננית, יעל... ומצד שני הדחף הפנימי שזעק אלי כל הזמן: לבד!!! אני הכי צריכה להיות לבד, בפרטיות, בבית, בחדר שינה, בשקט שלי. שום דבר לא הצליח לגבור על הקול הפנימי הזה. אבל זה בסדר כי עכשיו כשאני עוצמת עיניים אני רואה את כולן והן כ"כ גאות בי. אני לוחצת למרות שזה הורג אותי והן מקיפות אותי ומריעות לי- שירה את מדהימה!

אני חושבת שלחצתי בערך רבע שעה והנה ההכתרה. הנסיך שלי כבר כאן. אני לוחצת בעדינות למרות שהרופא מבקש חזק ואני בודקת את ההרגשה. לא מרגיש לי כאילו אני עומדת להיקרע אז אני לוחצת חזק יותר ובמקביל פותחת פה גדול והראש של התינוק שלי בחוץ. תחושת הקלה. אני יודעת שאני צריכה עוד להוציא את שאר הגוף אבל כ"כ הייתי רוצה קצת לנוח. שיפטן לוחץ עלי שאמשיך ואני חוששת שאזיק לתינוק אם לא אמשיך אז אני לוחצת שוב ומרגישה ה-כ-ל. כתף, עוד כתף, גוווווף ואפילו את כפות הרגליים. זהו. "אני ריקה" אני חוזרת על זה שוב ושוב. ריקה.

12:30 אני נשכבת על המזרון, מרימה את החולצה והתינוק שלי מונח עלי. אני מתמלאה מחדש.