הסיפור מבחינתי מתחיל... כשבוע לפני הלידה :
התעוררתי באמצע הלילה עם בחילה נוראית והרגשה מוזרה בתוכי, פתאום עברה בי המחשבה שהנה זה זה והלידה מתחילה , לרגע הזה ממש נלחצתי וכמעט נכנסתי להיסטריה, אבל ברגע הבא לקחתי נשימה מוקה ואמרתי לעצמי כי אני מוכנה והכל מוכן ואם הוא רוצה להגיע אלינו הלילה אז זה הזמן הנכון ביותר וזה מצוין.

תרכזתי בנשימות שלי והקשבתי להתרחשות בגוף, חזרתי על המשפטים המחזקים שמלווים אותי שבועות האחרונים וחייכתי לעצמי – אני מוכנה ושמחה לקראת התהליך. תחושה טובה של השלמה התרגשות לקראת... ואז נרדמתי.

זה היה בערך שבוע לפני ואני שמחה שזה קרה כי ממש הוכחתי לעצמי שאני באמת מוכנה ואין ממה לחשוש.
ביום שני, יום עמוס למדי, במהלך השיעור (אני עובדת כאסיסטנית בקורס רפלקסולוגיה ) בסביבות 20:00 לערך התחלתי להרגיש דחיפות רבה לשרותים ותחושה מוזרה בגוף, אך לא ייחסתי לכך ממש חשיבות. יימנו ב22:00, עליתי לרכב והתחלתי לנסוע ישר לפקק גדול , במהלך 20 הדקות שבהן עמדתי והקשבתי גופי, חשתי כי משהו מתחיל להתרחש כאן אך לא הייתי בטוחה בכך...
הגעתי הביתה לקראת 23:00 אסף יצא אלי לעזור לי לקחת דברים מהרכב ואמרתי לו שאני לא יודעת אבל שהו מתחיל להתרחש פה, הוא היה שאנן, צחק ואמר ש"עד שהוא לא רואה ראש הוא לא מאמין" . יכמנו כי צריך ללכת לישון בהקדם כי אם זה באמת מתחיל נזדקק לשינה הזו.
התקלחתי והתארגנתי לישון – היה נדמה לי שהייתה הופעה של פקק רירי , אבל לא הייתי בטוחה וגם זה לא עיד על משהו קרוב זה יכול לקחת גם עוד שבועיים... (זה היה ב00:00). לכנו לישון ובערך כל חצי שעה התעוררתי, חשתי את ההתרחשות (התכווצות) בגוף בנוכחות, נשמתי הרפייה וחזרתי לישון. ערך ב2:00 כבר לא יכולתי להמשיך לישון ועם כל ציר עמדתי על שש על המיטה והשתמשתי בקול נמוך, 3:00 הערתי את אסף ואמרתי לו שנראה לי שצריך להתחיל להתארגן כי זה באמת קורה. הלכתי שרותים והרגשתי מעט מים, לא בטוחה.  המחשבה הייתה שזה יכול לקחת עוד הרבה זמן, אפילו כמה ימים, היינו מאוד רגועים אבל החלטנו להתקשר לענת המיילדת.( 3:15) כשדיברתי איתה היא שאלה מה התדירות של הצירים (עוד לא ממש תיזמנו אותם). היא שאלה האם לדעתי אני עדיין בשלב לטנטי כי זו לידה ראשונה וזה יכול לקחת זמן, סיכמנו כי נדבר לקראת הבוקר או אם יהיו התפתחיות נוספות.

התחלנו לסדר את הבית לקראת הלידה כאשר בכל ציר אני עוצרת , חווה את המתרחש, נוכחת, נשענת על מה שיש ונעה בתנועות אגן, שימוש בקול ובתמיכה של אסף. כשנגמר הציר ממשיכה לעסוק בדברים אחרים – לסדר ולארגן. לכל אורך הזמן הזה השתמשתי במשפטים המחזקים שהכנתי בין ציר לציר.

לאחר זמן מה הצירים החלו להתגבר וכן גם התדירות שלהם כל 3 דק' בערך, שרנו ביחד שיר למעלות. ואז בשעה 4:45 ירדו באמת המים בשצף והתקשרנו שוב לענת שתצא לדרך וגם לנעמה הדולה שלי.

מהרגע שירדו המים הצירים היו מאוד תכופים והרגשתי שזה מתקדם מאוד מהר לכן פרשתי את מזרן היוגה על הרצפה והרגשתי כי הכי נכון יהיה להתקרב לרצפה כדי להאט את הקצב . בין ציר לציר פשוט נשכבתי לנוח. נוכחת בכל ציר, נחה בהפוגות עם המשפטים המחזקים.
אסף המשיך להתרוצץ ולהכין את הסלון ועם כל ציר קראתי לו בהתחלה "עוד שליח הגיע" וככל שהצירים התגברו הוא פשוט הגיע כששמע אותי נוהמת.
הצירים התגברו ועברה מחשבה לרגע בראשי שאם זה ממשיך ככה להתגבר אני לא אוכל להמשיך ללא אלחוש אבל נשמתי עמוק והתרכזתי בציר הזה, הזכרתי לעצמי להתרכז ביש. לא על הציר שהיה ולא על הציר שיגיע, אלא על המתרחש. בזכות זה המחשבה הזו פשוט חלפה ולא שבה. התמקדות ביש.
והצירים התגברו, אני על הרצפה משתמשת בקול ובתנועה של כל ציר, הרגשתי כי עבר המון זמן וענת עדיין לא הגיעה... אסף אמר לי "נראה לי שיש סיכוי שנלד לפני שהיא תגיע" ואני אמרתי לו "זה בסדר , אתה יודע מה לעשות אנחנו נסתדר" ומה שהפליא אותי זה שבאמת הרגשתי ככה. העדפתי שענת תגיע, אבל באמת חשבתי שהכל בסדר ואנחנו נסתדר .
עם כל ציר אסף מזכיר לי את המשפטים שמזמינים את בננו להגיע אלינו. כל ציר קיבלנו בשמחה.
הבריכה הייתה מוכנה ואסף ניסה לשכנע אותי להיכנס אליה, רציתי לחכות לענת כי ידעתי שאם אנחנו רק בהתחלה זה יכול לעכב את ההתקדמות של הלידה ופחדתי להשתמש ב"תותחים הכבדים" של הקלה בכאב מוקדם מדי, בכל זאת לידה ראשונה... כמו כן ידעתי שאם אני כן בשלב מתקדם זה גם יכול להביא את הלידה לסיומה. העדפתי לחכות...

ענת הגיעה ב6:10 (שנינו נשמנו בהקלה). אסף מספר כי כשעזר לה לקחת את הדברים מהרכב היא רק שמעה אותי וידעה שאני כבר די מתקדמת. אחרי שני צירים שענת האזינה עם הדופלר, עברנו לסלון – עם הפנקס של המשפטים עדיין מולי. אסף שאל: "מה אופים היום ?" , לישת הבצק שדיברנו עליה , צחקתי ואמרתי לו שלא נראה לי שנספיק.
ענת בדקה אותי - פתיחה של 6 (רק 6 עבר לי לרגע בראש, אבל 6 זה טוב – שמחה בתהליך) . נכנסתי לבריכה – הקלה גדולה. המים עושים פלאים, הצירים תכופים מאוד, ענת עוזרת בעיסוי עם שמן בגב. אסף מסביבי מסדר ומארגן עוד מים ועוד דברים מסביב. במים דיברתי עם "התינוק"  וביקשתי שייתן לי קצת לנוח ולצבור כוח להמשיך. (בדיעבד אסף סיפר לי שבהתחלה חשב שדיברתי אליו וענה לי "לנוח מה פתאום עכשיו, לנוח?!" ענת הסתכלה עליו זה היה משעשע). ובאמת הוא הקשיב הייתה מעט הפוגה – בה נחתי.  הצירים חזרו להיות תכופים וארוכים, ענת אמרה לי שברגע שאני מרגישה צורך ללחוץ להגיד לה. כעבור זמן מה הרגשתי את הלחץ, יצאתי מהבריכה, ונשכבתי על הצד הרגשתי בחילה וצורך להקיא, מנסיוני,  הבנתי מה זה אומר ושמחתי כי הבנתי שאנחנו מאוד קרובים להכיר את בננו.
בשלב זה הייתי בפתיחה גמורה והתחלתי ללחוץ עם כל ציר, אז נעמה הדולה הגיעה ונכנסה ישר לעניינים. עוד כמה צירים חזקים עם לחץ. בציר נוכחת, בהפוגה נחה.
ענת הציעה לעבור לכסא הלידה, הסכמתי לכך ובציר הבא היינו על כסא הלידה, נעמה מעלי ואני נאחזת בצעיף שמולבש על עורפה (בטוח כאב לה אח"כ הצוואר). לוחצת בציר, נחה בין לבין משתמשת בקולות הנמוכים. שקצת עליתי בטון אסף הזכיר לי טון נמוך והחזיר לי את המיקוד בכך.
בציר הבא מברכת את הציר ואת הכאב, נעמה מזכירה – כאב מבורך. כאב שמביא את בננו אלינו. מברכת את הציר, את בננו שבדרך. לחיצה ארוכה התחושה לא פשוטה. אבל אני ממוקדת, נוכחת במתרחש ומכוונת אל המטרה.
אור ראשון עולה ומציץ מהחלון. הראש מבצבץ , עוד ציר והראש בחוץ , עוד קצת והגוף יוצא אחריו, הקלה והתרגשות עצומה. הוא בידיים שלי התינוק המדהים הזה. 7:30 בבוקר והוא כאן.
עברתי למזרון כשהוא בידיי – איזה תחושת אופוריה מדהימה. הוא קצת בכה, השמיע את קולו המקסים לראשונה וכבר התחיל לחפש את השד. ענת ונעמה הנחו אותי איך לעשות את זה, אך נדמה כי הוא יודע את המלאכה מצוין. אסף כולו נרגש לצדי. לא יאומן בננו בידיים שלנו מחוץ לבטן... !!!
התחושה מטורפת – מטרפת.
אחרי רבע שעה בערך השליה מתחילה לצאת, ענת מבקשת ללחוץ, אני כנראה עשיתי פרצוף – היא אמרה "אל תדאגי זה לא יכאב אין עצמות שם". והשליה יוצאת יפה ושלמה.

מזל טוב !! יש לנו בן מדהים ומקסים. יום שלישי פעמיים כי טוב!!
בן בריא תודה לאל,  "ברור" ויפה עם רעמת שיער שחור מבריק, במשקל 3.050 ק"ג.
ונקרא שמו בישראל – מעיין אדמון.

יסמין