עוד יום ונמנה חמישה שבועות ללידה, ועודני מתקשה לשבת ולכתוב את הסיפור שלנו.

שעותיי קצובות נהיו, ועל כל רגע פנוי מתחרים שלל עיסוקים אפשריים,

ביניהם הבסיסיים ביותר שהפכו היקרים ביותר- לישון, לאכול, להתקלח... ולכתוב- נדחק לפינת המותרות.

ואולי הקושי לכתוב הוא כי הלידה נמהלה בבליל הסוחף שהגיע בעקבותיה,

ואיננה עומדת בפני עצמה והרי היא נמשכת ונמשכת וכל יום מספר אותה ומעכל אותה...

ובכל זאת.

שבוע 38. אני עצבנית חסרת אנרגיות, ישנה בכל זמן פנוי ורוטנת: לא רוצה לעבוד, לא רוצה לעשות שום דבר, מרוכזת בעצמי.

רוצה להתכונן ללידה. מחליטה כבר שאם יגיע התאריך ולא אלד, אקח ימי מחלה. אנוח. אתמקד בלידה.

הוא לא הגיע, התאריך...

יום רביעי, פתאום מצב רוח מרומם, חשק בעשיה, ו... גלים קטנים של צירים שאני מתעלמת מהם בבוטות

ומכריזה- הרחם מתכונן, יש עוד זמן, אמרו לי לחכות בשקט לשבוע ה-42...

23:00 בלילה, אני נוגסת בשניצל חם (פריבילגיה אחרונה של אישה בהריון...)

ופתאום בעודי שוכבת על מזרוני שיאצו רחבים בסלון משתעשעת וצוחקת, אני מרגישה "פלופ".

אני נעצרת ובחיוך לא מאמין שואלת- מה זה היה? ניגשת ורואה- עיגול מים קטן, בלי צבע ובלי ריח. ירידת מים??

לא ייתכן... אני רק בשבוע ה-38 וזו לידה ראשונה, והסבתות אומרות שהבטן שלי עוד למעלה...

לא עוברות 10 דקות ושוב "פלופ". אני ניגשת לספר "לידה פעילה" וקוראת: ירידת מים יכולה להתרחש או בשטף אחד או בטפטוף איטי...

עדיין מסרבת להאמין מתקשרת לרוזי, שבשלווה אומרת- כנראה זה זה... לכי לישון. אם בעוד 16 שעות אין צירים- סעי לבית חולים.

אני נרגשת, מהסה את התרגשותי, מתקלחת והולכים לישון.

ועדיין מכחישים ועדיין בדמיוננו יהיה לנו תינוק עוד יומיים אולי עוד שלושה ואולי בכלל עוד חודש, בשבוע ה-42 כמו שהבטיחו לנו...

ניר נרדם. ואני, כעבור שעה מבינה שלישון אני כבר לא אוכל הלילה כי הצירים שולחים אותותיהם וכל מס' דקות אני קמה מהמיטה,

הולכת לכדור פיזיו (שנקנה באותו ערב, בנס...) חוזרת למיטה וחוזר חלילה.

בשלב כלשהו אני מוותרת על שלב המיטה ועוברת לתרגול צירים  בנשימות ותנועה כפי שתרגלנו בשיעורי היוגה.

בשעה 02:30 אני מעירה את ניר שישן שנת ישרים נטולת דאגות: "עוד כמה שעות יש לך ילד, אני צוחקת,  תבחר אם לישון או לקום..."

ניר עוד מתמהמה ולפתע חובטת בו ההבנה והוא מתעורר, מסייע לי במה שיכול מסיים לארוז את התיק וב-06:00 חוזר מתפילת שחרית עם בקבוק מיץ ענבים לבן וחטיפי אנרגיה...

במשך כל הזמן אני מתרגלת נשימות ותנועה ומרגישה שזה לגמרי אפשרי הסיפור הזה של צירים,

הכאב נסבל ואני בהכרה ושליטה. (ניקיון? בישול? זה לא יכולתי...אולי ימימה דיברה על שלב אחר של צירים?)

בשעה 08:00 אני כבר אומדת צירים סדירים וארוכים כמו שלמדנו ואנחנו יוצאים מהבית, נוסעים בשתיקה של התרגשות והפתעה שאין להם מילים.

08:30 בהדסה עין כרם נבדקת בחדר קבלה, שלב הכרחי לפני הכניסה לחדר הלידה הטבעי אליו נרשמנו

מבעוד מועד מתוך רצון לנסות ללדת בלידה שהיא הכי קרובה לטבעיות ולביתיות.

מוניטור, פתיחת ווריד ופתיחה יפה של 4 ס"מ כך התחלנו את הבוקר ואני שמחה בתוכי שהצלחתי לעבור את שלב הצירים המוקדמים

בבית ולהגיע בדיוק בשלב שבו הלידה פעילה ולא אצטרך לכלות את כוחותיי בעליית מדרגות בבית החולים בכדי לזרז את הלידה.

בינתיים אנחנו מועברים לחדר המתנה גדול שבו כדור פיזיו וכמה מזרונים וכריות בכדי להמתין למיילדת שלנו.

אני עוד בהכרה, עוד בנשימות ותנועה אך לאט לאט עוצמת הכאב מתגברת, ניר כבר לא יכול לעזור לי,

ותחושה עמומה של בדידות הולכת ומזדחלת אלי, חודרת את מעטה השליטה שטרחתי כל כך לייצב עד כה.

בשעה 10:08 דק' אני שולחת את ניר לבדוק מה קורה, העיכוב גדול ממה שידענו מראש שיהיה עלינו לחכות.

ניר חוזר בפנים נפולות: האחות אמרה שאין מה לעשות, אי- אפשר להיכנס לחדר הטבעי בלי המיילדת, והיא בדרך.

אני מרגישה אנרגיות של כעס מתחילות לחלחל בתוכנו ומתוך הכאב,

אני פונה אליו ומחליטה- ניר, בא ננסה לא לכעוס. חבל על האנרגיות שלנו, בא נשמור אותן חיוביות למען התינוק שבדרך.

וכך אנחנו ממשיכים. מתעלים את עצמנו למקום מרוכז ותמציתי, לא מוכנים להתפזר.

בשעה 10:25 מגיעה המיילדת מתנצלת על פקקים שבדרך, והלידה נכנסת להילוך גבוה.

את הדרך לחדר- 5 דקות, אני בקושי מצליחה ללכת כי הכאב כבר חזק.

אני נבדקת פעם שניה בחדר והפתיחה כבר 7, אני רצה לג'קוזי ובתוך המים מרגישה גלים חזקים של כאב,

יודעת כי הגעתי לשלב המכונה "צירי מעבר" ומרגישה שאני עוברת באמת לעולם אחר של כאב, וכנראה לעולם אחר ממש.

עולם בו נמהלים יחד המציאות ומה שמעבר לה:

העולם הזה הממשי ומה שנמצא תמיד גבוה ממנו.

אני עומדת להשתתף בהבאת חיים חדשים. עומדים השמים לגעת בארץ, ומה פלא שגופי כולו מזדעזע.

20 דקות במים ואני מגיעה לפתיחה מלאה, מתוך גלי הכאב אני קולטת שהכל פה קורה נורא מהר,

ולא כך "נהוג" בלידה ראשונה. זהו שבריר של הכרה שחודר מבין כאב שלא ידעתי שאפשרי,

ונדחק גם הוא למועד מאוחר יותר, שיהיה בו זמן להכרות ולסטטיסטיקות...

בינתיים, הזמן מצטמצם, המקום מטשטש וכולי  מנוקזת לנקודה אחת- הגוף שלי – הכאב שלי- התינוק שלי.

בתוך הזעזוע שגופי עובר אני נזכרת במילותיה של ימימה- "לפנות לטוב שבלב, שבנפש, שבמחשבה....

לאפשר התקרבות ללא התרחקות... לעזור לתינוק לצאת לאוויר העולם בשמחה..."

וכמעט אני צועקת לא יכולה יותר, ואז מחליפה: אני יכולה יכולה, ומתפללת- ה', תעזור לי להביא אותו...

אני מזהה בתוך ההתרחשות את הקלות שבה יכולה הנפש לסגת,

שבו יכולה אני לעשות תנועות מנוגדות של התקרבות והתרחקות, ואני שוב בוחרת-

רק להזמין אותו לצאת, כמה שזה נראה עכשיו לא אפשרי שהכאב הזה יהיה מאחורי,

גם אם זה מעושה- אני יודעת שלהכרה שלי יש מקום משמעותי בהתרחשות הזו, ואני בוחרת רק קדימה.

בתוך הבועה שנוצרה בתוכי אני מזהה כי אני מחובקת ונתמכת כל הזמן על- ידי המיילדת שמעודדת אותי ואומרת מילים מרגיעות,

אני גם מבחינה כי ניר איתי, לידי, מתפלל ומחזק אותי במילותיו. אני מבינה תוך כדי שהנה הוא פה, לא יצא באמצע, לא היה לו קשה מנשוא. אנחנו יחד.

פתאום המיילדת אומרת- זהו. הראש שלו כבר לא יוצא ונכנס, הוא התקבע, בואי תגעי בראש שלו.

אני נוגעת בראשו של התינוק שלי וחושבת- הנה. ההתקרבות הצליחה. התרחקות כבר לא תהיה.

צעקות אחרונות, תפילות אחרונות, דקות שנראות כנצח, עולם שנקרע לגזרים,

והנה: הראש בחוץ!! והנה הכתפיים, ובפרץ אדיר של אנרגיה מונח עליי גופו הפעוט ופניו שזועקות את המעבר.

אני מחבקת אותו ובוכה יחד איתו וזוכרת כי הוא עשה מאמץ אדיר בשעות האחרונות,

וכי הוא חווה עכשיו פרידה קשה ביותר מעולם שכולו עטוף ברחמים,

עולם ללא פערים וללא כאב, לעולם שהוא נפגש בו לראשונה, חדש,  ערום וחשוף.

אני מחבקת אותו וללא מודעות וללא מילים אני לוחשת לו שאנחנו כאן בשבילו.

אנחנו נעזור לו בכאב הניתוק מהעולם שידע ונעשה מה שנוכל להקל עליו את ההתאקלמות בעולם החדש.

אני פועמת אליו- נכון, ברחם הכל מוגן ושמור. אבל אין שם שמים, וציוץ ציפורים, ופריחה.

ואין שם אבא ואמא שיאהבו אותך כל- כך.

בימים שיבואו אחר- כך אני אתמודד עם הלבד שחוויתי בשעה שהמתנתי למיילדת,

בפחד שאחז בי עת התגברו הכאבים, בבהלה ובזעזוע שידע גופי וידעה נפשי.

הימים שיחלפו ינקו אותי משאריות של כעס, ויחברו אותי לנקודת הייעוד שהיו לרגעים הללו עבורי.

רגעים בהם שליטה שהתפוררה חייבה אותי להכיר כי את הלידה לא עושה מיילדת,

ולא עושים חודשים של תרגול, ולא נשימות. כל אלו הינם כלי עזר.

ורגעי הבדידות שאני חוויתי יחברו לחוויית הפרידה של התינוק שלי, מן הרחם.

ואני יכולה כעת לזהות את הרחמים שהיו ברגעים האלו, איך ניערו אותי מכל שליטה מדומה וחיברו אותי לנקודת המרכז החזקה ביותר, הממשית ביותר.

האני אשביר ולא אוליד יאמר ה' אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוהייך

יש פעמיים אני בפסוק הזה, שאליו מיוחסת הלידה.

ואולי היינו יחד אני והוא, נפגשנו שם.

יום חמישי ו' בחשוון 14.10.2010 עשרה ימים לפני התאריך המשוער. יש לנו ילד.