אמא: "א', אתה יודע שהתינוק החדש מחייך הרבה מתוך שינה?"
אורי: "אז בואי נקרא לו חייכני!"
אמא: "רעיון מתוק, עד הברית נקרא לו חייכני"
ע' (2.5): "ייני ייני" ...

הסיפור נכתב באריכות ובצורה משמעותית לי,
מתלבטת עד כמה הוא משמעותי לאחרים,
ובכל זאת, אחת מחובות הפורום זה פרסום סיפור לידה  
מביאה אותו אליכן, 
תרגישו בנוח שלא לקרוא או לדלג...

הלידה הזאת התחילה מזמן.
אני חושבת שבהתחדשות הרוחנית שהתחילה אצלי לפני כמעט שנתיים.
התחדשות שהביאה אותי לשיח אחר עם ה', להסתכלות אחרת על המציאות, וליחס מחודש אל עצמי.
גם היחס אל ההריון וההתכוננות אל הלידה. הם לוו בהתרגשות גדולה יותר, בקרבה שלא היתה לי בעבר אל ריבונו של עולם ואל משפחתי ועצמי.
הכל היה בעוצמה גדולה יותר, שנתנה לי המון אבל גם הצריכה אותי למצוא כלים כדי להכיל את הכל.
[בסוגריים, היתה גם תקופה קצרה שהרגשתי שאני בדיכאון הריוני, והתחלתי לקחת אומגה 3 בהמלצתן של כמה חברות יקרות, שלא מכירות כלל אחת את השניה, וחזרו אלי כוחותי הנפשיים, וחזרה אלי שמחתי, אז תודה גם לחברות האלו מהפורום...]

מתוך זה החלטתי ללכת לסדנה לנשים של דבש. זכינו אישי ואני להיות בקורס לפני חמש שנים, סוף שבוע אחד ששינה לי את הלידה ובעקבותיה את החיים בכלל.
אז - עיקר העבודה שלי היה נפשי. ללמוד להיות נוכחת באמת. להאמין שאפשר לקחת את החוויה של הלידה עם כל הקושי הפיזי שבה ולהפוך אותה לחוויה מצמיחה ומקדמת. ובאמת היה מדהים לגלות שזה אפשרי, למרות ששם בקורס הדברים נשמעו כמו חלום רחוק מהמציאות.
אבל בכל הקטע של קדושת הלידה, תפילה, וכו', לא הייתי בכלל. אפילו נראה לי יצאתי החוצה באמצע הסדנה אז בקורס כי לא היה לי כוח לשמוע את זה.
הפעם באתי לשמוע את עדה בשביל זה.
והיה מקסים. כל כך הרבה התחדשויות והבנות נולדו בי באותו יום והמשיכו לנבוט בשבוע הקצר שהיה עד הלידה.

מהרגע הראשון של הלידה, יד ה' המכוונת את כל הפרטים הקטנים היתה נגלית לעין.
הלידה החלה בלילה לפני יום רביעי. יום שלישי הוא יום חופשי שלי. אישי היקר פירגן לי ונתן לי לישון עד מאוחר ביום שלישי ופיזר את הילדים לגנים בעצמו, ואז פנה לעבודתו.
כשאני התעוררתי, בנחת, הייתי מלאת שמחה והרגשה טובה.
סידרתי את הבית שהיה מבולגן (אנחנו אחרי שבועיים ברוך ה' מלאים בשמחות קרובות, והבית הדרדר למצב שאפילו אני התפדחתי להכניס אורחים הביתה)
ועשיתי רשימה של הדברים שאני חייבת לעשות לצורכי עבודה. ומה שמדהים שאת הדבר הכבד העיקרי, פשוט שכחתי. ישבתי וסיימתי בקצרה ופשוט נשאר לי זמן. איזה כיף!
ואז כתבתי לי בשקט את התפילה לעת לידת ילדי השלישי.
אני מצרפת אותה כאן, כי היא מבטאת את תמצית הכנתי לקראת הלידה.

"אוחילה לאל אחלה פניו
אשאלה ממנו מענה לשון...
לאדם מערכי לב
ומה' מענה לשון,
ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

ה' אלוקי,
שזיכית אותי להתקרב אליך מעט,
וזיכית אותי להיות מעובדיך ברצון אמת.
כמה טוב גיליתי בך, בעבודתך, כמה גדולה וענוה.
גזרת בטובך על נשמותינו לרדת לעולם, לעבוד אותך בסולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה.
את נשמותינו הגדולות, החצובות מכסא כבודך (!) השכנת כאן בעולמנו.
כמה אני מתגעגעת אליך באמת, להדבק בך בלי שום מחיצה או מפריד.
ועכשיו אני זוכה להיות שותפה בירידת נשמה חדשה אל העולם.
נשמה ממך, חלק אלוק ממעל ממש.
נשמה שאתה מפקיד בידי, לגדל, להצמיח, להקשיב, לראות בה את האור, לשמור עליה היטב.
כל כך מרעיש התהליך הזה, הגדול והנורא,
וכל הרעש הזה בתוכי, בקול דממה דקה.
עוברת לכאן הנשמה, דרך הכאב הפיזי בתוכי, דרך התבטלות כוחותי והענוה שאני נדרשת לה.
עזריני, אלוקי, ללוות את ביאתה לעולם מתוך שמחה,
מתוך שיעבוד וחיבור מלא אל רצונך.
עזרינו שלא אהיה משועבדת אל הכאב, אלא אגלה בעזרתו את עומק נשמתך שנתת בי,
שאקבל את מלכותך ואשמח בה.
עזרינו כל עוד נשמתך בקרבי, להמשיך וללוות את הילד שאתה מפקיד בידי, בשמחה ובגדולה, גם כאשר יהיה קשה. עזור לי להרגיש בכוחות שאתה נותן בי יום יום להמשיך בעבודתך.

הצירים העוברים עלי בלידה קשים הם.
כמו הצירים שאתה מזמן לנו בחיים כדי להמשיך ולהוולד, להמשיך ללדת.
העולם כולו יום יום בלידה, על השמחה והכאב שבכך.
רוצה אני להתפלל ולבקש על העולם כולו,
יודעת אני שעת רצון, והשכינה שורה ממש עם היולדת.
עזור לי באמת ובתמים להתפלל ולהיות מחוברת לכל.
שנזכה, עם ישראל והעולם כולו, לגאולה שלמה במהרה, לגילוי כל האורות ולקרבתך.
לטוב ה' בכל, בשמחה ובעבודתך השלמה.
זכה את האנשים היקרים לי כל כך
- - - - - -
ויחד איתם את כל האנשים הרבים המחפשים את דרכך,
למצוא אותה מתוך שמחה.

וזכה את י' ואותי להמשיך ולעבוד אותך באמת באמת.
מתוך שמחה, מתוך חיבור, מתוך רחמים ואהבה לכל.
זכה אותנו שנמצא את המקום הפנימי שלנו בעבודתך.
שאצליח, כמו שאני רוצה כל כך, לראות את הטוב בכל, להצמיח, לגדל, לחנך ולקרב מתוך שמחה וקרבה.
שאדע להגלות את הרז שבכל אדם, ולעזור לו לגדול ולהאיר.
וכל זה מתוך ענוה ושיעבוד מלא אליך, אבי ומלכי.
ונפשי כעפר לכל תהיה....

זכה אותנו לסיים את הלידה בבריאות ובשמחה,
בכל טוב ובהארה, מלאים בברכותיך.
מודה אני לפניך על כל הטוב שאתה נותן לי בכל רגע, על משפחתי ואישותי, על קרבתך ובקשתך,
ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שנתת לנו ובנו.

"יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי"

ביום שישי האחרון (אחרי הלידה) חל יום הולדתי.
אבל בגלל שזה היה שבוע מאד מאד עמוס (שמחות, ישיבות וכו'), החלטנו אישי ואני לחגוג את יום ההולדת ביום שלישי. אחר הצהריים היינו אצל ההורים שלי, חגגנו איתם ועם הילדים, השכבנו שם את הילדים לישון, ויצאנו לבית קפה נעים וחמים.
היה נפלא, דיברנו על המשפחה שלנו, על הלידה, על החיים המשותפים שלנו, והכל בחום נעים פנימי, כשבחוץ יורד גשם ורוח חזקה.
חזרנו והלכנו לישון, בלי לדעת ששלוש שעות בלבד אחר כך יעיר אותי הציר הראשון...

התעוררתי.
תהיתי לעצמי אם זה אכן צירים. ניסיתי קצת להמשיך לישון אבל הצירים לא אפשרו.
שתיתי מים והתיישבתי קצת לכתוב ובינתיים חיכיתי לראות מה יתפתח.
לא הייתי יכולה שלא להתרגש מהתזמון המדהים הזה.
(עדה, זוכרת שהלידה הקודמת התחילה בערב הכי לא מתאים? ...)
חגגנו יום הולדת מתוך קירבה גדולה, כתבתי תפילה, הילדים אצל ההורים, מה יכול להיות טוב יותר?
הצירים התחזקו מעט והגעתי למסקנה שאלו אכן צירים.
הלכתי לישון קצת על הספה, זה כן התאפשר, ונמנמתי לי ככל שהצלחתי.
עד שאישי התעורר. הוא גילה שאיני לידו, וכשראה אותי על הספה שיער מיד שזו הסיבה.
הוא כל כך התרגש ששנינו כבר לא הצלחנו לחזור לישון.
זה היה זמן נפלא. הצירים לא היו חזקים, ארגנו תיק עם כל מה שרציתי, הרכבנו את העריסה של התינוק, הוצאנו את הבגדים של התינוק וכיבסנו אותם (תכננתי לעשות זאת בשבוע שאחרי, עוד לפני התאריך המשוער). 
ונזכרתי שעוד לא הפרשתי חלה מרוב עומס זמן בחודש הזה.
הכנתי בצק, הוא אפילו הספיק לתפוח, אמרתי את התפילה והפרשתי חלה. אפילו קלעתי חלות יפיפיות משש רצועות, חלקן מחכות לברית בעזרת ה'.
הכל היה כל כך נינוח ונעים. לא האמנו שאכן ככה נראית הלידה.

וזה המשיך והמשיך להיות כל כך רגוע. הצירים קצת התחזקו ונהיו תכופים, אבל ממש לא כמו שאני מכירה את עצמי בלידה. והתחלתי להתעייף. לא הצלחתי כבר לישון והתחלתי לחשוש שאהיה מאד עייפה בלידה.
אז רצינו לעזור קצת ללידה להתקדם ויצאנו לטייל בשכונה. טיול בוקר נעים ורגוע כשמידי פעם יש ציר. כשחזרנו כבר היו צירים עם נוכחות, כל 3-4 דקות. אבל עדין לא מאד חזקים. והתחלנו להתלבט אם לנסוע. אנחנו צריכים לחצות את ירושלים עד לעין כרם. אחר הצהריים יהיה עמוס. עכשיו הכבישים פנויים. הצירים די תכופים. מצד שני זה לא נראה לידה. ובית חולים גורם לנסיגה לפעמים. אבל אולי אחרי זה נגיע בלחץ. בלידה של ע' הגענו ברגע האחרון. בקיצור, התלבטויות.
מחליטה להכנס להתקלח לכמה זמן שיבוא לי ואז כנראה ניסע. זה מה שעשינו.
בדרך הצירים התחילו להחלש. התרחקו אחד מהשני, נהיו חלשים יותר. כשהגענו לעין כרם כבר לא כל כך הרגשתי בלידה. עלינו בנחת למיון יולדות, שם בדקו אותי.
פתיחה 3.5, מחיקה 80%. ממש מה שחשבתי, שמחתי שאני מזהה נכון את הגוף שלי, ומצד שני התלבטתי אז מה נעשה עכשיו.
חיברו אותי למוניטור, ובגלל שהיו ירידות קטנות בדופק, השאירו אותי ה-מ-ו-ן זמן עד שהרופא בא וקבע תוך שניה שהכל תקין. וככל שעבר הזמן במוניטור, הצירים הלכו והתרחקו.
אני ידעתי שפשוט ברגע שאצא משם, הצירים יחזרו. ורק חיכיתי ללכת מהחדר החם והצפוף. אילו מזג האויר היה אחר הייתי חולמת על הליכה נעימה בהרי ירושלים היפים בנוף המדהים של עין כרם, אבל הרוח והגשם הכניסו אותי להליכות בתוך מסדרונות עין כרם, אבל גם זה היה נעים.
כשחזרנו למוניטור כעבור שעתיים. זה היה בדיוק אותו דבר. השאירו אותי הרבה זמן, הצירים הלכו והתרחקו. פתיחה - מחלוקת: המיילדת אומרת 4.5, הרופא 3.5.
חמותי הגיעה לעשות לי רפלקסולוגיה לקידום הלידה. היה ממש נעים, המוניטור נתן קצב לעבודה...
ואז התחלפו המשמרות. נכנסה האחות החדשה האחראית על מיון יולדות, ומיד אמרה לחמותי - אסור להשתמש כאן בשמנים עם ריח. זה היה מזל. בדיוק נגמר לה השמן והיא יצאה בזריזות עם שמן שקדים חסר ריח. ואז מיד אמרה האחות: יש סיבה רפואית לזירוז? אני יודעת שמה שאת עושה זה זירוז, ואם אין סיבה רפואית אני מבקשת להפסיק את זה.
אנחנו מסתכלים אחד על השני, קצת בהלם מהתוקפנות ומהחדירה לבחירה שלנו.
אני חשבתי לעצמי כמה אנרגיה שלילית היא מביאה לכאן תוך שתי דקות, ותהיתי לעצמי מה אני הולכת לעשות עם זה.
היא מיד הסבירה שזירוז עכשיו יפגע ביכולות של הרחם לתפקד אחר כך, והמשיכה לתאר תיאורים לא נעימים.
זאת אחת מנקודות התורפה שלי. אני לא יודעת איך להתמודד ברגעים רגישים מול אנשים כאלו. תוך שניה אני כבר לא מסוגלת לדבר, יודעת שאם אני פותחת את הפה אני מתחילה לבכות, והופכת להיות חסרת אונים. 
כאן הם פתרו לי את הבעיה - שחררו אותי מהמוניטור, והרופא מחליט: את עולה למחלקה. אני זוכרת מהלידות הקודמות איך ריחמתי תמיד על הנשים שעולות למחלקה לפני לידה, וכל כך לא רציתי לראות את עצמי שם.
זה היה רגע שלא ידענו מה בעצם הולך לקרות. אם תתפתח לידה בקרוב, או שהצירים יעלמו בהדרגה, ולפי מה שאמר הרופא הלידה יכולה להיות גם עוד שבועיים.
זה היה קצת מייאש, וחמותי הציעה לנסות להמשיך עם הרפלקסולוגיה, אולי זה יעזור.
בכל מקרה, צלצלנו לאבנר שפטן המדהים, להחליט סופית מה לעשות.
הוא גם הרגיע אותנו לגבי הרפלקסולוגיה, אמר שזה יכול רק לעזור ולא להזיק, וגם אמר שלדעתו השעה הקרובה תכריע אם זה לכיוון של לידה בקרוב או לא, ואם תוך שעה לא מתקדם, אז ללכת הביתה.

אז עלינו למחלקה, וזה היה פשוט כיף! ראיתי שם המון תינוקות קטנים ומתוקים, וזה עשה לי מצב רוח כל כך טוב, ועורר בי שמחה על כך שעוד כמה זמן, גם אם איני יודעת כמה, גם לי יהיה תינוק מתוק כזה וחמוד, וגם אני אסתובב עייפה אבל עם זוהר אמהי בפנים.
משם יצאנו להליכה רגועה נוספת, וחזרנו לארוחת ערב במחלקה. 
ואז התחילו הצירים החזקים כמו שאני זוכרת מהעבר. תוך כדי שאני אוכלת, סלט, ירקות, דברים קלילים, אני קמה למטבחון הקטן שעמד שם ריק ומבלה שם את הציר עד שהוא נגמר.
ובכל ציר, התפללתי על כולנו. על החברות היקרות שלנו שמצפות (ואחת יקרה ונפלאה במיוחד) וחשבתי כמה הצירים האלו, שלי, כמה שהם כואבים, הם כל כך מתוקים, אני מרגישה את הלידה קרבה ובאה. אני שמחה על כל ציר. במיוחד בלידה הזאת שרציתי שהצירים האלו יגיעו. וחשבתי כמה צירים כבר עבר העולם, ועברו הנשים היקרות שאני מתפללת עליהן, כל אחת לישועתה, וכמה כבר מגיעה להן הלידה, הישועה השלמה, התחננתי - זעקתי לה' עליהן משם.
א', בן החמש כמעט, דיבר עם אבא וביקש לדבר גם איתי.
סבא שלו ששמר עליו לא רצה לומר לו שאני הלכתי ללדת, כי חשש שאם זה יקח הרבה זמן אז יהיה לו קשה. ואורי דיבר איתי והתחיל לבכות שהוא רוצה שנבוא הביתה.
אז גם אני התחלתי לבכות. אמרתי לו שאנחנו הלכנו ללדת את התינוקי, ואני לא יודעת עוד כמה זמן זה יקח, אבל אני חושבת שזה יהיה בלילה אחרי שהוא ילך לישון, אז שילך לישון ובבוקר יהיה בעזרת ה' תינוקי. ואם לא אז קצת זמן אחר כך.
א' ממש התרגש ונרגע, ואכן בבוקר אבא שלו חיכה לו בבית וסיפר לו על האח הקטן.

מחדר האוכל של המחלקה תכננתי לצאת שוב לטייל ברחבי עין כרם, אבל אז התחזקו הצירים ובחרתי ללכת לחדר מתוק שנקרא "חדר הנקה" עם כורסאות חמודות (לא שהשתמשתי בהן) היה שם מאד שקט ונעים, והצירים הלכו והתחזקו.
התחשק לי לבכות אז זה פשוט מה שעשיתי. דווקא לא מהכאב של הצירים. הכאב לא הפריע לי בלידה הזאת, הרגשתי בו כל הזמן את ההתקדמות של הלידה ושמחתי בו.
הדמעות היו פשוט התרגשות, הן לא כל כך נדירות אצלי בהריון או אחרי לידה.
היינו שם אולי חצי שעה עד שהרגשתי לחץ למטה ואישי היקר הלך לקרוא לאחות במחלקה.
היא הסתכלה עלי ואמרה שלא נראה לה שאני ממש בלידה.
אמרתי לה שגם בלידה הקודמת לא האמינו לי והייתי בפתיחה 9.
היא לא המתינה יותר, קראה למיילדת שהיתה שם. גם נס משמים, מיילדת שעובדת במחלקת יולדות, בגלל שאין מספיק תקנים בחדר לידה.
היא בדקה אותי, בחיוך ובנעימות, ואמרה מיד "אנחנו יורדים עכשיו למטה ומהר".
ופירגנה לי מאד "לא ראיתי יולדת בשלב הזה עם חיוך ורוגע על הפנים".
שאלנו אותה כמה פתיחה יש, והיא אמרה, "הרבה, בואו, ואם זה קורה במעלית את פשוט תופסת אותו שלא יצא עד חדר לידה". הבנו ממנה שהיא חושבת שזו פתיחה מלאה אבל לא רוצה לומר. וכך אכן היה.

המיילדת המתוקה הזאת התלוותה אלינו לחדר לידה והצטרפה למיילדת שהיתה שם.
(איזה כיף, שתי מיילדות, שתיהן נעימות ושמחות, מה יכול להיות יותר טוב?)
והתחילו מיד צירי לחץ. (בעצם התחילו קצת קודם, אבל לא לחצתי)
מה שמדהים אותי תמיד בצירי לחץ, שאם אני לא לוחצת, זה כואב ממש.
ואם אני לוחצת, זה כואב הרבה פחות.
המיילדות עודדו אותי מאד ללחוץ, הרגשתי אותו מתקדם.
וגם נחתי ממש בין הצירים (עדה, דקה זה באמת הרבה זמן, מסתבר, ממש הרגשתי את המנוחה).
גם שם הרגשתי בנחת, צחקנו קצת על הרופא שהתווכח עם המילדת על סנטימטר,
ועל עוד כל מיני דברים לא חשובים,
היה הומור טוב כזה של רוגע ונעימות.
הסוף היה כואב אבל באמת ידעתי שזה הסוף,
אזרתי את כוחותי האחרונים, 
ואז יצא חייכני שלנו.
מתוק ונפלא.
בבכי חזק ורב רושם.
מיד פקח עיניים, נרגע אצלי, וקצת אחר כך ינק המון המון זמן.

לקח עוד כמה זמן הסיום של הלידה - היציאה של השיליה, וגם תפרו אותי (פעם ראשונה).
הייתי כל כך מותשת שלא היה לי כוח ללחוץ אפילו טיפה בשביל השיליה, וזה לא קרה לבד. אז בסוף הטרחתי את עצמי קצת והיא יצאה.
תמיד אמרו לי שזה נס שאני יוצאת בלי תפרים, והפעם שכן היה צריך (שנים קטנים)
קצת חששתי מזה, אבל כמעט ולא הרגשתי, גם לא אחרי. ישתבח שמו לעד.

לאחר שעתיים החזירו אותנו למחלקה שהיינו בה קודם, של הביות המלא בעין כרם.
והיה מצחיק, הנשים שראו אותי כמה שעות קודם פגשו אותי עכשיו אחרי לידה, היה מרגש ומשמח.
היה מדהים במחלקה, על כל אנשי הצוות שלה והיולדות שהיו איתי.
והיה לי נפלא שלא הייתי צריכה להפרד ממנו בכלל, את כל הבדיקות עושים בחדר עם האמא, או בחדר נעים אחר במחלקה, וכולם כל כך רגועים ונעימים.
ובגלל שלא מצאנו פיתרון של מעקב צהבת למצב כמו שלנו (התינוקות שלי יותר בסיכון לכך, לא אפרט למה בדיוק) אז החלטתי להשאר במחלקה עד השחרור,
ואפילו שחררו אותנו לפני שבת כך שהכל היה בחסד גדול. והתינוק כמעט לא צהוב!
וגם התינוק מרגיש בחסדים הגדולים, ומחייך וצוחק מתוך שינה, המון המון.

"אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...
אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקנו ואלוקי אבותינו, ולברך את שמך מלכינו
על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות..."