סיפור הלידה של הוד שמעון- בני בכורי.

יושבת מול המחשב, תוהה היכן להתחיל את סיפור הלידה המופלא הזה.

לא יכולה להתחיל בצירים, כי זה התחיל הרבה הרבה קודם. לצירים המתוקים האלו קדמו 5 שנים של תפילות, תחינות, דמעות וטיפולים. 5 שנים של ציפיה ואמונה שיגיע היום בו אזכה לשבת ולכתוב את המלים "סיפור הלידה של בני בכורי".

והנה יושבת כאן, בביתי, לידי ישן בשלווה הוד שמעון ואני בלב נרגש ובתחושת הודיה עצומה לה' על  "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" מתחילה לכתוב את הנס הגדול שזכינו לו.

ההריון עבר בקלות, בלי בחילות בלי הקאות, הכל תקין ב"ה. כל שבוע שעובר מקרב אותנו אל הילד שלנו. הבטן מההתחלה הייתה מאוד גדולה (ויפה!) כולם חשוב שיש לי תאומים (בעז"ה בהריון הבא...) השבועות חולפים, אני כבר באמצע תשיעי, כל בדיקה אצל הרופאה מראה הערכת משקל גבוהה- 3.500 אח"כ 3.900 ולקראת שבוע 40 ההערכה כבר מדברת על 4 ומשהו... מבחינתי אין מה לדבר על זירוז, אני יודעת שתינוקי יצא כשיגיע זמנו. בתאריך המשוער אני כבר יוצאת לחופשת לידה לא מסוגלת יותר לעבוד. יושבת בבית, מקננת, ממתינה, קוראת לתינוקי לצאת אלינו, שרה לו, כותבת לו מכתבים ובעיקר- ממתינה. כל שלושה ימים עולה לבי"ח זיו בצפת לביקורת, לוודא שהכל בסיידר. בבי"ח מתחילים ללחוץ על זירוז, הם לא אוהבים נשים שעוברות את התאריך וגם לא מתלהבים מזה שהעובר גדול. אני מסרבת בנימוס כל פעם, וחוזרת הבייתה להמשך הקינון... בשבוע 41+2 אני מבינה שכדאי להתחיל לעזור לתינוקי לצאת. כל ערב הולכת לדיקור סיני, עוד ערב רפלקסולוגיה ועיסוי, הרבה נשימות, הרפיה, תה פטל, שמן נר הלילה וכל הזירוזים הטבעיים (חוץ משמן קיק...) אבל תינוקי ממתין לזמנו. אני קצת חוששת שאולי תינוקי יהיה במשקל גדול ולא יתנו לי ללדת טבעי, ופתאום המילה "ניתוח" מתחילה לעלות על הפרק (מעל 4.500 מנתחים בלי לשאול שאלות..) אבל כל פעם שעולה חשש אני מזכירה לעצמי שהכל בהשגחה של ה', ואני רק צינור שצריך לאפשר לתינוקי לצאת. לי יש את המלאכה שלי בעולם וזה לא לחסום ולעכב את הלידה, והשאר- בידיים של ה' ובקצב של התינוק.

שבוע 41+5, יום ראשון בבוקר, אני קמה ונוסעת לקופ"ח לבדיקת סוכר. המצב רוח שלי לא משהו, אפילו קצת בחילות בדרך. חוזרת הבייתה ונחה, יודעת שבצהריים צריכה לעלות לביקורת בבי"ח. תוהה אם היום זה היום. בצהריים אורזים את התיק לידה וכל הפקלאות (למקרה ותהיה לידה) נכנסים לאוטו ונוסעים לזיו. שמה כבר מכירים אותי מכל הביקורות שעשיתי, המיילדות בשוק שעוד לא ילדתי. מחברים אותי למוניטור, רואים צירים לא סדירים, בודקים פתיחה- 2 עם מחיקה של 50%. יפה. מגיעה הרופאה, הערכת משקל 4.150 . הרופאה יושבת איתנו בחדר ומסבירה לנו למה כדאי שאקח פיטוצין, העובר גדול, ואני הרבה אחרי התאריך, ומפה יכול להיות רק סכנות לעובר.. אני שלמה בדעתי לא לקחת פיטוצין, אבל אליסף כבר מתחיל גם להשתכנע שכדאי. במקביל מגיעה אחת המיילדות- אסתרי, היא מסתכלת לי על הבטן ושואלת מה זה האדום המגרד שיש לי על הבטן, אני עונה שזה סימני מתיחה שמגרדים לי. היא אומרת שזה נראה כמו גרד שיכול להצביע על בעיה בתפקודי כבד, וכדאי לעשות בדיקת דם לראות מה מצב הכבד. בבדיקת הדם אכן נראית תוצאה קצת גבוהה של תפקודי כבד, מה שמגביר את הלחץ לזירוז... אני כבר מתחילה להתבלבל, מבקשים לצאת מבית החולים לחשוב לבד.

יוצאים למדרחוב לאכול מרק, בסוף מתיישבים לארוחת ערב ומדברים. רוצים לקבל החלטה בחירית ולא להיות מונעים מלחץ של בית בחולים. אחרי התייעצויות עם ליאת הדולה, נורית ועם הרופא שטיפל בי בירושלים מחליטים ללכת על זירוז. אני מרגישה שאולי זו הדרך שלי לעזור לתינוקי לצאת. אני שמה לב שהסיבה העיקרית שלא רוצה זירוז היא לשמור על חלום ה"צירים הטבעיים" בבית עם המסאג'ים והנרות... סוג של חגיגה בשבילי, אבל אם אני חושבת על טובת התינוק, מרגישה שהוא כבר בשל לצאת ובהתחשב במשקל שלו, כדאי לעזור לו להגיע אלינו.

חוזרים רק בעשר בלילה לבית החולים, נרגשים לקראת מה שמצפה לנו. המיילדות שמחות שחזרנו ומייד נותנים לנו חדר לבד, המחלקה הייתה די ריקה בשעת לילה זו, אני עוברת לחלוק, מחברים אותי למוניטור ולאינפוזיה דרכה מטפטים לי פיטוצין בכמות די נמוכה. שנינו מנסים לישון, לאגור כוחות. אליסף נרדם מיד על הכורסא, אני נרגשת מידי מכדי להירדם. כל שעה מגיעה אחות לבדוק את מצב הצירים, נראה שהצירים מתקדמים יפה- כמעט כל 5 דקות יש ציר, אבל אני לא מרגישה כלום. שום כאב, שום התכווצות. הכינו אותי לכאב עצום מהפיטוצין, ומוזר לי שאני מרגישה כרגיל... מוצאת את עצמי מחכה לכאב, יודעת שרק כשהוא יגיע תתחיל הלידה. מצליחה לחטוף שינה פה ושם, עוד כמה ירידות מהמיטה לשירותים (פרויקט מסובך  עם כל המוניטור והאינפוזיה...) במוניטור הצירים כבר נראים סדירים וחזקים, אבל אני עדיין מחכה לכאב, יודעת שהוא המפתח לתחילת הלידה.

לקראת השעה 6 בבוקר אני מתעוררת מכאב חד באגן. בבת אחת, בלי הדרגתיות, בלי הכנה מוקדמת, כאב שמקפיץ אותי מהמיטה. אני מעירה את אליסף ומבקשת ממנו עיסוי, הוא מבין שזהו, מתחילים, ומייד מתחיל לעסות את איזור הגב התחתון. אני צריכה לכוון אותו וללמד אותו איך לעזור לי. הציר נגמר, אני חוזרת לשכב ומייד קופצת שוב מעוד ציר. אני מתיישבת על המיטה ומנסה לעבור את הציר בישיבה כי אין לי כח לרדת לרצפה, אבל מבינה שאני חייבת להיות בתנועה. יורדת מהמיטה, נאחזת בעמוד האינפוזיה ומתחילה סיבובי אגן. בשלב הזה מבקשת שינתקו אותי המפיטוצין. זהו, הפיטוצין עשה את שלו, עזר לגוף שלי לייצר צירים, עכשיו אני כבר לא זקוקה לו. מנתקים לי את הפיטוצין ואני נשארת רק עם המוניטור שלא מפריע לי בכלל. כל 2 דקות בערך מגיע ציר חזק  ומייד אליסף מעסה את גבי כמו שהראיתי לו. מרגישה שהצירים בהחלט נסבלים, המגע בגב מאוד עוזר לי. עוברת לי מחשבה בראש שאם זה הכאב של הצירים אז זה בסדר, אבל אם זה רק ה"צירונים" של ההתחלה אז הולך להיות לי כואב... עד שבע וחצי בערך אנחנו עדיין בחדר, מסתדרים עם הצירים שמגיעים ע"י נשימות ועיסויים. אני מרגישה כל הזמן צורך ללכת לשירותים, מתרוקנת לחלוטין. רבע לשמונה, מבקשת שיבדקו לי פתיחה, מרגישה שמשהו מתקדם מהר, הכאב מתחיל להתגבר והצירים ממש תכופים, כמעט ואין הפוגות. אסתרי המיילדת מהמשמרת אתמול מגיעה, רואה אותי ואומרת לי- "לפי הפנים שלך את כבר בלידה אני הולכת לראות איזה חדר פנוי" אני מבקשת את הטבעי, אבל בגלל המשקל  הם מעדיפים שלא. אני לא מתבאסת וחושבת לעצמי שאולי זה טוב שיש לי את הביטחון של החדרי לידה הרגילים למקרה ומשהו יסתבך עם תינוקי והרי ללדת טבעי אני יכולה בכל מקום. בכלל- אני מחליטה  שלא להתבאס מכלום בשלב הזה, תינוקי עוד מעט יוצא ואני רוצה שימצא אמא שמחה ולא מבואסת. הצירים ממשיכים ואני פשוט נותנת לגוף לעבוד, לא רוצה להפר את העבודה הנפלאה שהגוף שלי נמצא בה. מרגישה שאני יודעת ללדת, מין כח חזק של ידיעה שאני מסוגלת להכל, רק לא לחסום.

בשלב הזה אני מתקשרת לליאת הדולה, ומעדכנת אותה במצב. מבקשת שתגיע. אולי בעצם זה מוקדם מידי? ציר שמגיע תוך כדי שיחה עם ליאת מבשר לי שאני צריכה אותה עכשיו לידי שתקל עלי את הכאב.

מחכה בחדר שיבדקו לי פתיחה תוך כדי שאני בתנועה כל הזמן, עוברת מהכיסא לרצפה לעמוד של האינפוזיה (תנוחה מעולה לצירים!) אבל בדיוק עכשיו- 8 בבוקר יש ביקור רופאים, מבקשים שאחכה כמה דקות, אבל אני כבר קצרת סבלנות ולא יכולה לחכות, מרגישה שאני חייבת להתקלח, חייבת לשירותים, מרגישה לחץ, מתחילה להזיע, מתחילה להרגיש עצבנות וחששות מפני הבאות, כבר לא מסוגלת להיות בחדר הזה. רוצה לצאת. אסתרי חוזרת ומפנה אותנו לאחד מחדרי הלידה, אני רצה לשם, נכנסת למקלחת, מתיישבת על הכיסא, מכוונת את הברז למים הכי חמים ומניחה על הבטן. וואי איזו הקלה. בבבת אחת אני מרגישה נחת. מנוחה. כאילו ידעתי שהמקלחת זה הפתרון בשבילי עכשיו. רק במקלחת אני מבינה עד כמה הצירים היו תכופים. כבר שעתיים שאני רק בצירים, כמעט בלי הפוגות ביניהם. ציר נגמר ציר מגיע. אני עוברת לעמידת 4 במקלחת, תנועות אגן, המים החמים עושים לי טוב, אני מצליחה לנשום, לארגן קצת את המחשבות, לקלוט שאני בלידה.  כל כך נעים לי במקלחת שאני אפילו נהנית וחושבת לעצמי כמה נחמד שבתוך כאב הלידה יש רגעים של הנאה. אליסף דופק בדלת ואומר שהרופא בא לבדוק לי פתיחה, אולי כדאי שאצא. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מחוץ למקלחת ואומרת לו שיגיד לרופא שיחזור אלי אחר כך, שילך בינתיים ליולדות אחרות... נשארת עוד במקלחת עם המים הנעימים. תוך כדי מקלחת יורד לי הפקק הרירי. אני רואה שהוא עם דימום ומבינה שמרגע זה אנחנו אסורים. אני נבהלת מהמחשבה לעבור ציר אחד בלי העיסוי של אליסף, איך אפשר לעבור ציר בלי מסאג'?? שומעת את ליאת נכנסת לחדר ומודה לקב"ה ששלח אותה בדיוק בזמן. אחרי כמה זמן (שהיה נראה לי כמו שניות) עוד דפיקה, שוב אליסף- הרופא חזר ורוצה לבדוק אותי, לראות מה מצב הפתיחה. אני מבינה שאני חייבת לצאת, ובצער רב סוגרת את הברז, מחכה להפוגה קטנה בצירים ומהר מתלבשת ויוצאת, מרגישה ציר מתקרב ורצה להיאחז במסעד המיטה לעבור אותו בתנועה. אני עוצמת עיניים ונעה עם הציר, פתאום מרגישה ידיים נעימות שלוחצות לי על הגב התחתון בדיוק בנקודה של הכאב. לא מרגישה כאב, מרגישה מגע נעים שמקל מעלי מאוד. מסתובבת ורואה את ליאת. שמחה כל כך בבואה. ליאת נרגשת ושמחה מאוד להגיע, אני מרגישה ממנה את האנרגיות של השמחה וההתרגשות וזה משפיע עלי ומרגיע אותי. ליאת אומרת לי "את נראית טוב" ואני מחייכת וחושבת לעצמי כמה טוב אפשר להיראות בחלוק הורוד הזה... אבל משהו במשפט הזה מעודד אותי, אם היא מצליחה לראות את הטוב שבי בתוך הכאב שאני מרגישה- כנראה שהוא קיים ואפילו מקרין החוצה.  אני מרגישה בציר כוחי במיטבי, מרגישה חסד שהלידה מתקדמת כ"כ מהר ושתינוק הולך להגיע לכאן מתוך שמחה בעזרת ה'. הרופא מגיע ואני מחייכת- זה הרופא שעשה לי את הסקירת מערכות. הוא נחמד!

הוא מבקש שאשכב על הגב לבדוק אותי ואני מחכה להפוגה קטנה בצירים, מהר נשכבת על המיטה והרופא בודק ומכריז- פתיחה מלאה מחיקה מלאה. אני בשוק איך כבר?? אסתרי המיילדת מעדכנת אותו בגדול העובר, הוא אומר שהוא יישאר איתי בלידה.

בשלב הזה אני מרגישה שאני חייבת לשירותים, לחץ אדיר בבטן התחתונה. אני מבקשת ללכת לשירותים להתפנות, אבל אסתרי אומרת לי שזה צירי לחץ, לא צורך לשירותים.

הלחץ בבטן התחתונה מתגבר עם הצירים, ואני כל הזמן בתנועה. ליאת איתי, מטפטפת לי שמן תפוז עם ריח מטריף על החלוק ואני מרגישה שאני מקבלת חיות מהריח הזה. פתאום בא לי לאכול משהו מתוק, ליאת שולפת צימוקים ובפלים ונותנת לי. מרגישה התמלאות של אנרגיה בתוכי. אני בעצימת עיניים שקועה בצירים, בגוף, לא חושבת על כלום. עסוקה מאוד בעצמי ובתחושות הפיזיות שלי. ברקע אני שומעת את הרופא ואסתרי מדברים משהו על פקיעת מים כדי לעזור לעובר לצאת, אני לא מבינה למה לפקוע את המים, הכל מתקדם כ"כ יפה עד עכשיו למה להתערב? אני מבקשת מהם לא לפקוע ולא לעשות שום התערבות, הכל יקרה בקצב שלו. אני רק אומרת את זה, ופתאום מרגישה זרם של מים שיוצא ממני, כמו בלון של מים שפשוט נשפך ממני. כל מי השפיר יצאו בבת אחת, איזה יופי, איזה הקלה.

תוך כדי צירים אני מבקשת מליאת שתשים מוזיקה בחדר, היא שמה דיסק של שיבי קלר, בול מתאים לי עכשיו, שירים שקטים ונוגעים. אני ממשיכה בשתיקה להתרכז בגוף, בסיבובים, ליאת איתי ונותנת לי בטחון במגע שלה, אני יודעת שאני מוקפת באנשים שרוצים לעזור לי.

אליסף יושב לידי, מתפלל, נכנס ויוצא מהחדר, מרגישה אותו ברקע כל הזמן אפילו שהוא פחות דומיננטי בשלב הזה.

מגיע ציר חזק ואני מרגישה צורך ללחוץ, תלחצי אומרת לי אסתרי, אם את מרגישה צורך ללחוץ פשוט תלחצי. אני לוחצת, לא כ"כ יודעת מה ואיך, אבל אסתרי מבשרת שהראש כבר מתחיל לרדת. עצם הבשורה הזו ממלאה אותי בכוחות גדולים, אני לא שמה לב בכלל באיזו תנוחה אני, אני רק חושבת על התינוק שעוד מעט ואפגוש אותו אחרי המתנה כל כך גדולה.

הפוגה קטנה בין הצירים, אני נשכבת על המיטה, פותחת עיניים, מחייכת לליאת ואומרת לה שמדהים עד כמה ההפוגה היא הפוגה. באמת שלא מרגישים כאב, לא לחץ, פשוט הפוגה! לאט לאט מרגישה את הציר הבא מתקרב, ומבקשת ללדת בכריעה. אסתרי שולפת קשת ומחברת אותה למיטה, אני נעמדת עליה ורוצה ללדת בכריעה, אבל אחרי ציר אחד ככה אסתרי מפחדת עלי שאקרע כולי בגלל גודל העובר, ומציעה לי תנוחה חלופית- שכיבה על הצד, השענת הרגליים על רגליות של המיטה. אני מנסה את זה בציר הבא, וזה נח לי. מדהים עד כמה שיחררתי אחיזות מוקדמות: כל הרצון שלי ללדת בכריעה או על עמידת 4 ... הכל פשוט נעלם ונותן לגוף להחליט- תנוחה שנח לי בה- זו תנוחה שאני נשארת בה, גם אם היא לא הייתה כתובה בספר "לידה פעילה"... אני גם כ"כ סומכת על ליאת ואסתרי שהן רוצות בטובתי, שאני ממש זורמת איתן והן איתי. הכל כ"כ הרמוני בחדר. אליסף עושה את שלו בתפילה, ליאת- צמודה אלי, מלטפת, מרגיעה, לוחצת, מעודדת, אסתרי- אי שם מולי מנחה אותי איך לווסת את הלחיצות והרופא- לא יודעת בדיוק מה הוא עשה, אבל הוא לא הפריע... הכל פשוט הרמוני כל כך, ורך, בתנועה, בקצב נכון... בינתיים מגיע עוד ציר חזק ואני מרגישה דחף עצום שמתנקז באיזור האגן, כח אדיר של חיים שרוצה לצאת ממני אני עוצמת עיניים מכונסת בתנועה של הכח הזה ורוצה ללחוץ, לעזור לו לצאת. הכאב הוא שולי ביחס לעוצמות הלחץ שאני מרגישה. פתאום התחושה שלי אין איתי אף אחד בחדר, רק נוכחות של הקב"ה ששומר עלי בתוך הנחשול האדיר שעומד לבקוע ממני. אני מדברת עם ה', מבקשת שיעשה את זה בחסד, שירחם עלי, שיעזור לי. הן רק הקב"ה יודע מה עברתי כדי להגיע לפה, כדי לחוות את הדבר המדהים הזה שנקרא לידה. אני מתחננת לה' שיהיה איתי, שיהיה עם התינוק, שישמור עלינו ועל כל עם- ישראל. מודה לה' שזיכה אותי להגיע לפה... וככה תוך כדי תפילה שלי, אני שומעת את עצמי צורחת צרחה שלא מהעולם הזה... משהו עומד לצאת ממני, ברקע אסתרי אומרת לי- עוד לחיצה אחת, קדימה... ליאת מנגבת את פני במגבונים לחים, מטפטפת עוד קצת שמן תפוז, מביאה לי מים, שמה כפות ידיים נעימות על הפנים שלי. רגיעה. הפוגה בין הצירים. אני פותחת עיניים ורואה את כולם בפעולה, עוזרים לי. אני רוצה ללדת את התינוק הזה. הוא ממש קרוב אומרת לי אסתרי. עוד ציר אחד ואת מוציאה אותו. אני נושמת נשימה עמוקה, מרגישה שאוגרת כוחות בהפוגה הקטנה הזאת לקראת הציר הבא שמתקרב לו, הנה הוא מתקרב, ואני שוב בשיח עם ריבונו של עולם. תעזור לי, אני מתחננת, היה איתי, אנא ה' הושיעה נא, חושבת על חברות שעוד לא זכו להיות במעמד הזה ומתפללת עליהן, מספרת לקב"ה כמה הודיה אני מרגישה על שזיכה אותי להיות במעמד הזה, בקודשא בריך הוא ושכניתא וכל פמליא של מעלה שנמצאת איתי כאן בחדר הזה, ועוזרת לי להביא חיים לעולם. אני רק צינור, רק צינור שדרכו תינוקי יוצא.. ושוב לחץ אדיר, אני לוחצת וזועקת לשמיים, מרגישה חתך קטן בפרינאום, עוד לחיצה ארוכה ושאגה של תפילה, ממש מרגישה את המעבר של התינוק בין העולמות, בין הרחם לחיים פה בחוץ, חושבת על המלאך שמכבה את הנר, חושבת עלינו- על הפיכתנו להורים, על התינוק שעושה בגבורה כזו דרך כדי להגיע אלינו... והנה הראש יצא, עוד כמה נשימות קצובות שאני עושה כמו תוכי אחרי אסתרי וליאת, וכל הגוף יוצא ממני כמו ספגטי חם ונעים.

הדמעות נפרצות ממני בשטף, מניחים עלי את התינוקי, אני לא רואה אותו בכלל מרוב דמעות, אני רועדת כולי ובוכה. תודה ה', איזה נס. ריבונו של עולם איזה נס עשית לנו איזה חסד, כמה חיכינו לרגע הזה, תודה לך ה'. תינוקי עלי, אליסף מגיע לעמוד לידי. שטוף גם הוא בדמעות של התרגשות. אני עדיין מרחפת, לא מאמינה שזהו. תינוקי יצא החוצה. כמה רחמים היו בלידה המופלאה הזו, אני בוכה ולא מצליחה להירגע, שפתי לא מפסיקות למלמל תודה תודה. נס. אני מבקשת מליאת שלא תעזוב אותי, ואני מתבוננת בתינוק המדהים שמונח לו עלי. הוא רגוע (אני לא...) אני בכלל לא שמה לב מה עושים איתי וכמה זמן עבר, אני פשוט בריחוף, בהודיה ותפילה עצומה לה' שזיכה אותנו בחסד הזה, שזיכה אותי להיות אמא ואת אליסף להיות אבא. אני נוגעת בראש התינוק, הוא רך ונעים, עם שיער בצבע שטני ועיניים כחולות גדולות. איזה נשמה גדולה ירדה היום לעולם, איזה תינוק של כלל ישראל, ילד של תפילות.

מכאן היו קצת תפרים ועוד עניינים שמתגמדים כאין וכאפס לעומת המתנה העצומה שזכינו לה.

אני רוצה שוב פעם, רוצה עוד מלא ילדים, רוצה להודות לה' על החסד הענק הזה...

רק אחר כך בחדר במחלקה, אליסף ואני יושבים לבד, מתבוננים בהשתאות על התינוק המדהים הזה שישן לו רגוע ושליו עלי, יונק בשקיקה, ואליסף מברך בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

העיניים דומעות והלב מתרחב וגואה מעצם המעמד, מגודל האהבה לתינוק הזה.

קראנו לו הוד שמעון.

הוד זו תחושת ההודיה העצומה שאנחנו מרגישים לקב"ה, וגם מבטאת את ההוד שבה הוא נולד

ושמעון זה רבי שמעון בר יוחאי, שכדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק- ואכן לאורך כל השנים האלה ר' שמעון היה העוגן שלנו לתפילות ודמעות, הבית שלנו בצפון... כמו כן מידתו של ר' שמעון ביום הסתלקותו בל"ג בעומר היא "הוד שבהוד", ומידת ההוד מסמלת תמימות ופשטות- שזה האיחול שלנו להודיק המתוק- שיתנהל בתמימות ופשטות מול מי שאמר והיה העולם, וימשיך להיות שליח לתפילות של עם ישראל.

תודה לך ה', ותודה על השליחים הנאמנים ששלחת לי בעולם- קודם כל לאליסף האיש שלי, שעבר ועובר איתי הכל ברגישות, באהבה ובאמונה גדולה. לליאת הדולה והחברה הקרובה שלי- שאין מילים לתאר את העזרה שלך אלי לאורך כל ההריון ולאורך כל הדרך להריון...

ותודה לאסתרי ולרופא ולאחיות ובכלל לכל העולם שהתפלל עלינו.