| סיפור הלידה הביתית של שחר |
 |
|
הסיפור של שחר ושלי מתחיל ביום שישי ב- 5:00 לפנות בוקר. האמת, שהיו כמה פרומואים כבר מיום שלישי- צירים קטנים ולא סדירים, אבל המשכתי הכל כרגיל. הספקתי אפילו להשתולל כהוגן בחתונה של חברה ביום שלישי. אז הייתה הקדמה, ידעתי שמשהו מתחיל להתרחש והתינוק המקסים שלי מתחיל לחשוב בכיוון יציאה, אך עד הלידה.... היה נראה שיש עוד זמן. במוניטור ביום רביעי ראו צירים שלדברי הרופא "אפשר להסתובב עם צירים כאלה גם שבועות". מה שהדאיג את רופאת הנשים שלי זה שלא הרגשתי את הצירים כמעט בכלל. "במצב כזה" היא הודיעה לי "את תקומי יום אחד ותגלי שאת בלידה".
ברק: יום חמישי השעה קרוב לחצות. חזרתי מחתונה של חבר והמתנתי בצומת שילת לאוטובוס האחרון (כך נדמה לי) היוצא ממודיעין לירושלים. הפלאפון צלצל, יעלה התקשרה, היא הייתה נשמעת קצת עייפה ואמרה שהיא בדרך לישון. כשאמרתי לה איפה אני היא שאלה אם לא עדיף שאשאר לישון בירושלים, ואני בשלי- הביתה בכל מחיר! כעבור שעה הגעתי לטרמפיאדה בירושלים והמתנתי. כעבור כמה דקות עליתי על טרמפ הביתה. מצאתי את יעלה שהיא ישנה בחדר השינה, מחכה לי. האור היה עוד דלוק והיא אפילו לא לבשה פיז'מה. כשנכנסתי לחדר היא התעוררה, פטפטנו קצת ,התארגנו לשינה והלכנו לישון.שמחתי לחזור הביתה!
יעלה: יום חמישי בלילה. חיכיתי לברק שיחזור מחתונה בחיפה והלכנו לישון ב- 2:00 בלילה. אומנם לקח לי להירדם 5 דק' יותר מתמיד, בגלל צירים קטנים, אבל בסוף נרדמתי...בכל זאת, אלו היו צירים חלשים וידידותיים... עכשיו מתחיל הסיפור של שחר ושלי: ב- 5:00 לפנות בוקר זינקתי מהמיטה מכאב. ציר. ציר?! אולי כאב בטן? משהו שאכלתי... התיישבתי במיטה ונשמתי עמוק. בקצה העין ראיתי את ברק ישן עמוק וחזק. החלטתי לחכות בינתיים, למה להעיר אותו בגלל כאב בטן? רק לפני 3 שעות הלכנו לישון. חיכיתי, דרוכה, קשובה לכל עצב בגוף העגול שלי, וזה חזר- עוד כאב חותך בחלק התחתון של הבטן. גל של כאב ששוטף את כל קצוות העצבים ונרגע. הלכתי לסלון לכדור הכחול שלי, הרגשתי שאני חייבת לזוז. אחרי כמה דקות ולפחות עוד 3 צירים ידעתי שהגיע הזמן להעיר את ברק.
ברק: השעה הייתה קרוב ל- 5:00 בבוקר. היה עוד חושך בחוץ כשיעלה העירה אותי ואמרה שיש לה צירים חזקים מתמיד. הייתי עייף , אבל הרגשתי שעובר עליה משהו שונה, לא ידעתי להגיד מה זה. כשהיא ביקשה שאלך להביא את האוטו מההורים שלה עדיין שאלתי אותה כמה פעמים אם היא בטוחה... לפני שיצאתי להביא את האוטו הספקתי ללכת איתה לסלון ולעשות לה כמה עיסויים כשהיא חצי יושבת, חצי קופצת על הכדור הכחול הגדול. היא אמרה שזה כואב ושונה ואני חצי הדחקתי וחצי תהיתי מה אני בכלל צריך לעשות. כאילו נכנסתי לאיזו מנהרה חשוכה והמשכתי בדרך, אבל העיניים שלי עוד לא התרגלו לאור.
יעלה: לקח לשנינו כמה רגעים להבין שזה הוא רגע האמת, שאוטוטו נפגוש את התינוק שלנו. ברק התלבש והלך להורי להביא את האוטו. המשכתי להתנועע על הכדור. נדמה היה לי שחלפו שעות מאז שהתעוררתי אחוזת כאב לראשונה, העפת מבט בשעון גילתה לי שהשעה בסך הכל 5:15.
ברק: חזרתי עם האוטו כעבור כמה דקות, הפעם יותר מבין, חושב ומעכל. הייתי עדיין עייף, אבל הבנתי שזה המצב ותכף ניסע לבית החולים ויתחיל הסרט האמיתי. האמת, שמה שרץ לי בראש היה חדר לידה, המתנה ארוכה ותהליך ארוך ומיגע, ממש כמו בסיפורים. היא לא רצתה שאיש יצטרף. זכרתי מהקורס שברגעים כאלו צריך למדוד את הזמן בין ציר לציר ואז באמת יודעים שהפעם זה באמת...
יעלה: ניסיתי למדוד את הזמנים של הצירים, אבל ראיתי שאני לא מספיקה לנשום יותר משלוש נשימות בין ציר לציר. לפעמים היה נראה לי שזה כאב אחד ארוך ומתמשך שעולה ויורד ובעיקר מתחזק.
ברק: הכאבים התגברו, הצעתי לה שתכנס למקלחת כדי שהגוף יירגע והרגשת הכאב תפחת ונוכל לנסוע לבית החולים בצורה נינוחה יותר (עד כמה שניתן). היא נכנסה למקלחת ואני בינתיים התחלתי לארגן את תיק הלידה שהיה כמעט מוכן ונותר להכניס לתוכו עוד מספר דברים מועט. וארזתי גם תיק קטן לעצמי עם תפילין, חולצת שבת ושני ספרים.
יעלה: ברק חזר והציע לי להיכנס למקלחת. מים תמיד עוזרים להירגע. כשנכנסתי למקלחת כבר הבנתי שזה קרוב. שמעתי את ברק הולך בבית ומתחיל לארגן דברים. הוא שאל אם אני בסדר ומלמלתי שכן. פתאום הבנתי שהוא מתארגן כדי שניסע לבית חולים. בשניה שלאחר מכן הבנתי שאני לא זזה לשום מקום!! הדבר האחרון בעולם שרציתי היה לצאת מהבית המוגן שלי לדרך הפרוצה והארוכה עד ירושלים. ידעתי שלא נספיק להגיע. לא הספקתי להיכנס למים והגיע ציר נוסף, שונה. הרגשתי את הראש של שחר מתקדם במורד תעלת הלידה ורציתי ללחוץ. בשלב הזה כבר הבנתי שזה עניין של רגעים, הייתי מרוכזת רק בתחושה של הכאב הפותח בי חלל ושל הראש הקטן שדוחף. התהלכתי בריבוע הקטן של חדר המקלחת אחוזת תזזית, שיניתי תנוחות כל מספר שניות. אילו הייתי יכולה זה הזמן שבו הייתי מטפסת על הקירות. כאב לי. ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בנידון. רק להיות שם ולתת לתהליך להתקדם. הילד שלי החליט לצאת ונותר לי רק לפנות לו את הדרך. כשהבנתי שאלו הם צירי לחץ חטפתי את המגבת הראשונה שראיתי, פרשתי אותה על הרצפה וכרעתי. התנענעתי קדימה ואחורה, הרגשתי שאני חייבת להישאר נמוכה. הושטתי יד וכבר הרגשתי את קצה הראש של שחר, חלק ועטוף בריר ודם.
ברק: השהייה במקלחת התארכה מעבר למה שציפיתי . היא לא יצאה, שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא ענתה תשובה לא כל כך מובנת. החלטתי להניח לה לכמה דקות כשראיתי שהיא עדיין מתעכבת החלטתי להיכנס פנימה, דפקתי ונכנסתי. היא כרעה על הרצפה, ברגע הראשון רציתי לעזור לה להתרומם, אבל היא לא נתנה לי. היא אמרה לי: "זהו, מכאן כבר לא זזים!...אני בלידה!" שתקתי לרגע ומהר מאד הבנתי שזה המצב.
יעלה: פתאום ברק היה שם לידי. תפסתי את הרגליים שלו וצרחתי. ציר! צרחה! והראש של שחר היה בחוץ! התנתקתי מברק ועברתי לעמידת שש.
ברק: שלחתי מבט מהיר והבחנתי שמשהו מתחיל לצאת החוצה. עזבתי את המקלחת במהירות וניגשתי לטלפון כדי להזמין מיילדת. ניסיתי לחשוב איתה בקול, אבל לא הצלחנו למצוא למי להתקשר. החלטתי לצלצל להורים שלה, הם ענו מיד, כאילו חיכו לטלפון. דיברתי עם אמא של יעלה וביקשתי שתזמין דחוף רופא ומיילדת.
יעלה: ברק יצא להתקשר למשפחה שלי שיזמינו מיילדת. שמעתי ברקע קולות מעורפלים, שברי מילים. ידעתי שאני לא צריכה כלום, פשוט המתנתי לציר הבא, יד שמאל שלי תומכת בי ויד ימין מונחת מתחת לראש של שחר. ציר! צרחה! נגמר! אני מרגישה את הגוף הקטן מחליק ומוצאת את עצמי יושבת עם ברכיים פשוקות, אוחזת בנס הגדול ביותר שראיתי אי פעם. פעייה קטנה של בכי וזוג עיניים ערניות וסקרניות הותירו אותי נפעמת ושבויה בקסם.
ברק: ניתקתי וחזרתי אליהם. בדרך כבר שמעתי אותו, הוא שכב בזרועותיה ובכה בכי צרוד. נעצרתי לרגע. למרות שזה היה כל כך ברור זה הפתיע אותי לחלוטין... הפכתי ברגע אחד לאבא.
יעלה: ברק הציץ וחזר עם מגבת. עטפתי בזהירות את שחר וקרבתי אותו אלי כדי שיתחיל לינוק. הוא מצץ בחוזקה את האגרוף הקטן שלו ונצמד לי לעור. פלא הבריאה. אצבעות קטנטנות, ציפורניים ריסים כמעט בלתי מורגשים, שערות דקיקות, מושלם!
כיסינו אותו במגבת וחזרתי לטלפון בשנית, הפעם כבר כדי לומר מזל טוב!
בסלון בינתיים התחיל בלאגן. ברק והמשפחה שלי כבר הבינו שלא צריך מיילדת... הם הזמינו אמבולנס ואת שושי, חברה של המשפחה ואחות במקצועה, היא הראשונה שהגיעה. כשהיא הציצה בפתח ירדה עלי שלווה. החיוך שלה והמעשיות החזירו אותי לקרקע המציאות. היא הזכירה לי ללחוץ עוד קצת כדי שהשליה תצא, היא ניתקה את שחר מחבל הטבור ומסרה אותו לידיה הנאמנות של אמי שכבר התייצבה בביתנו ועזרה לי להתקלח , להתלבש ולצאת מהמקלחת. כל אותו הזמן הייתי מכונסת ושקטה כמו בתוך חלום. רק כשיצאתי וראיתי בסלון את המשפחה שלי שנאספה, את צוות האמבולנס שהמתין ובעיקר את החבילה הקטנה והמכורבלת שהחזיק אחי, התחלתי להבין שהרגע הייתה יריית הזינוק, ובשעה 5:40 החל המסע המאושר של שחר בעולם ואני זוכה ללוות אותו.
הבאתו של שחר לעולם רצופה בנסים, כמו כל הריון ולידה. עד השבוע ה- 39 להריון שחר העקשן שלנו מיאן להתהפך. התלבטנו הרבה מה לעשות, לא הייתי שלמה עם ההחלטה להפוך אותו, אך גם להגיע ללידה במצג עכוז לא היה פשוט בכלל... בדיעבד אני מודה לקב"ה על הרגע שהסכמתי להיפוך ועל כך שהוא הצליח. אני מודה לו על שהקשיב לתפילותיי לפני ואחרי הלידה ובייחוד במהלכה, וזימן לי בכל רגע ובכל שלב בדיוק את מה שהייתי צריכה. אני מודה לו על שהציב לי את המציאות של הלידה בבית, מציאות שהייתה לי בגדר חלום ומשאלת לב ולא היה לי האומץ לקחת את האחריות ולבצע אותה מלכתחילה. אני מודה לו על הפשטות והטבעיות שבהם הוא עטף אותי, על השלווה הלא תיאמן שהוא החדיר בנשמתי בשעה שהייתי צריכה ליילד את עצמי. על האמונה שלו בי והאמונה שלי בגופי. אני מודה לו על הליווי התמידי ועל הזכות להיות צינור לנשמה חדשה!
|