רצינו - עם שמחה גדולה - לשתף אתכם בסיפור הלידה המדהימה שהביאה לעולם את הבן שלנו.

קצת קשה לא להתעכב על הפרטים- הכל עדיין טרי ונראה נורא חשוב- וקשה גם לא להתעכב על  הרגשות, שעדיין מציפים לגמרי הכל - אז קבלו את הסיפור במלואו:

¨      נתחיל במוצ"ש בדיוק לפני שבוע:
אז התחילו צירים בחצות בלילה. הם היו חלשים אבל ברורים. התרגשתי, וחשבתי לעצמי:
הנה זה מתחיל. והחלטתי שאני הולכת לישון, וכשיגיע הזמן הנכון – באופן טבעי כבר אתעורר.
ואכן, התעוררתי כל כחצי שעה כשהיה ציר, ואז חזרתי לישון / לנמנם. בחמש בבוקר נרדמתי והתעוררתי כעבור מספר שעות - וכבר לא היו צירים.

¨      ביום ראשון בלילה, - כ- 24 שעות אחרי הצירים הראשונים ההם:
היה דימום קל, שהרופא (ד"ר יצחק ברדה) בטלפון, אמר שזה הפקק הרירי, אבל שיש עוד זמן, כי אין בכלל צירים. אני קצת דאגתי כי איך זה שהפקק יורד ואין צירים, במיוחד אחרי שכבר היו לי צירים יממה לפני כן? אז ביקשתי להגיע אליו לבדיקה וקבענו למחרת.

¨      ביום שני:
בבוקר הרגשתי שהדאגה איכשהו מתפוגגת. הרי כל דבר מגיע בעיתו, וכך גם התינוק/ת שלי.
ובכל זאת הלכתי אליו לבדיקה בירושלים. בבדיקה הסתבר שיש פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה של 70%, זה אומר שזה מתקרב, אך יכול לקחת אפילו עוד מספר ימים. בינתיים המשכתי להסתובב, נסעתי לשיעור הקבוע שלי בהומיאופתיה בערב למודיעין, והייתי מרוצה ורגועה.

¨      בלילה של יום שני:
אחרי שחזרתי הביתה התחילו שוב צירים, ששוב - התחילו בערך בחצות, אבל נגמרו בסביבות הבוקר. הפעם כבר פחות התרגשתי, וידעתי שאולי זה לא יוביל ללידה עצמה, כמו בפעם הקודמת. פה הצירים היו יותר ברורים, והתהלכתי בהם תוך כדי נשימות, אך שוב, לקראת הבוקר – הצירים הפסיקו.
מכיוון שתאריך הלידה המשוער היה בשבת (שלושה ימים לפני כן) יאיר השתדל להיות איתי ולא להתרחק, ולכן -

¨      יום שלישי - פעמיים כי טוב:
קמנו מאוחר, ואכלנו ארוחת בוצר (בוקר+צהריים) משותפת בנחת.
ואז - אחרי האוכל, התחילו שוב צירים. לאט לאט. אני התחלתי להסתובב בבית, ועם כל ציר - ללמוד אותו. להתרכז באותו הרגע במה הוא מלמד אותי ומה הוא בעצם מקדם. ולנשום. השלב הזה היה יחסית קל והרגשתי שאני מתמודדת עם כל ציר - בזמנו. ממש כך.
ואז הגיע ציר אחד כואב משמעותית יותר מקודמיו, שלאחריו הלכתי והקאתי.
מאותו רגע בעצם עברנו - התינוק ואני - שלב בהתקדמות שלנו לקראת הלידה.
הצירים נהיו יותר חזקים, יותר מקדמים, ודרשו הרבה יותר התרכזות – והרבה יותר חמצן. אפילו כאן בין הצירים יאיר קצת הקריא לי משפטים של ימימה מתוך החוברת - מהפסקה הראשונה והשלישית, שבאמת התחברו והתאימו למצבי ("כאשר הצירים תכופים של 10 דקות ואפילו 15 דקות – הלידה קרובה. אבל יכול להיות, שעוד אמתין לשעת הלידה" – נכון!!) כשהרגשתי שזה מתחיל להגיע לשלבים שכואב "מספיק" - החלטתי שזה הזמן להיכנס לאמבטיה בבית. שכחתי לכתוב שכבר לפני זה יאיר היה רושם את זמני הצירים. בהתחלה עוד הייתי אומרת לו "ציר" בתחילת כל ציר, ו"נגמר" בסיומו, אבל כשזה התקדם ראינו שזה פחות רלוונטי, וכל פעם שהוא שמע אותי מתחילה לעשות קולות מתוך הבטן, הוא הבין שהתחיל ציר ורק הייתי מיידעת אותו מתי הוא נגמר. כשזה הגיע לצירים כל 6 דקות, יאיר התקשר לרופא להגיד לו את זה, ואני התקשרתי לחברה שלי, הומאופתית, ליידע גם אותה.
האמת היא, שבגלל שהצירים לא היו ממש ממש סדירים (כל כמה צירים שהיו כל שש דקות, היה אחד שהיה שובר את הרצף... ולפעמים היה ציר קצת חלש לעומת אחר), אז לא הצגנו את הדברים בצורה נחרצת, ובדיעבד לא הצגנו לרופא ולחברה שלי את המצב לאשורו - שאנחנו בשלב יחסית מתקדם.

¨      בכל מקרה - היינו בשלב שנכנסנו לאמבטיה.
זה היה כבר כ-5 שעות אחרי שהתחילו הצירים בצהריים. מספר ימים לפני זה דיברתי עם חברה שסיפרה לי על הלידה שלה, והיא אמרה לי, שכשהיא נכנסה למקלחת היא בכלל לא הרגישה כמעט את הצירים, ורק כשיצאה מהמים – חזרה להרגיש אותם. אז זה מה שהיה לי בראש (בכל זאת באתי עם קביעה אישית) – שהמים יקלו את הצירים בצורה משמעותית.

באמבטיה:
ברגעים הראשונים, באמת הייתה הקלה, והיה נראה שהצירים מורגשים פחות. אבל מהר מאד התברר שזה היה אחרת לגמרי ממה שאני "החלטתי" שיהיה. הצירים נהיו מהר מאד ממש ממש חזקים בצורה כזו שלא יכולתי לשאת זאת- בצירים לא יכולתי יותר לשבת, קמתי וצעקתי עד לב השמים:
"יאיר, כואב"  - "אההההההההה"  "אוווווווווווו"  - ומה לא.
איפושהו ברקע של הראש שלי כל הזמן לא רציתי לצאת מהאמבטיה, כי כל הזמן חשבתי שדווקא שם, יהיה לי הכי טוב, כלומר - הכי פחות כואב. בדיעבד יאיר ואני חושבים שדווקא המים היו הדבר שהכי זירז וקידם את הלידה לשלבים החזקים שלה.
בכל מקרה, מכיוון שראיתי לפני כן שתי לידות, ומה שהכי הדהים אותי היה מראה הראש בפתח, מדי פעם בדקתי את עצמי ואת ההתקדמות. בבדיקה הראשונה הרגשתי בפנים משהו מאד רך, וחשבתי שזה הראש, אבל אז לקראת אמצע הלחיצות, הסתבר שזו היתה שלפוחית של מי השפיר - כי פתאום תוך כדי עמידה בציר התחילו המים לרדת, ובבדיקה הבאה כבר הרגשתי בפנים את הראש והשיער, והפעם באמת...
בין הצרחות בצירים הכואבים (אולי עשרים דקות עד חצי שעה) אמרתי ליאיר שאני מרגישה את הראש והוא/היא עוד מעט יוצאים.
הרופא והחברה עדיין היו בדרך.
לי אישית הסיטואציה של אין רופא/ חברה בכלל לא הפריעה לי באותו הרגע, אבל ליאיר היה "קצת" קשה גם עם הצרחות שלי כשהוא לבד, וגם עם הידיעה שאולי הוא יצטרך ליילד אותי כי אני אומרת לו שאני כבר מרגישה את הראש בפתח....בצירים האחרונים באמבטיה הוא שם יד מתחתי - למקרה שהתינוק יצא.

¨      בסלון:
ואז הגיעה חברה שלי, והחלטתי שזהו, אני יוצאת מהאמבטיה - כי היא כבר לא עוזרת לי...   :-) אז עברנו לסלון.
יאיר העביר את המזרון שלנו לאמצע הסלון, והם פרשו סדין ניילון שקנינו מבעוד מועד, יחד עם סדין רגיל, ואני כל הזמן אמרתי שאני מרגישה את התינוק מתקדם וכבר בפתח, ועוד מעט הוא יצא.
דינה (החברה) דיברה עם הרופא בטלפון, והוא אמר לי לעמוד על 6, ולא ללחוץ. לחכות לו.... :-) ואכן, זה מה שעשינו.
בכל ציר נעמדתי על 6, הרמתי את האגן והורדתי את הראש (שהתינוק/ת יהיו נגד כובד הכבידה), ונשמתי נשימות קצרות ושטחיות, והשתדלתי כמיטב יכולתי לא ללחוץ.
השלב הזה היה דווקא די בסדר, וגם הוא ארך כעשרים דקות אולי חצי שעה.
משונה, אבל פה הרגשתי - כנראה- את ההבדל בין הציר עצמו לבין רפלקס הפליטה. בציר עצמו יכולתי להתמודד על ידי הנשימות, ולא ללחוץ, ולהתרכז והכל, וזה היה ממש ממש בסדר, הרבה יותר מאשר באמבטיה. אבל ברגע מסוים, בלי לעשות שום דבר - "זה" פשוט התקדם ברפלקס ורצה לצאת. ולא היה שום דבר מה לעשות נגד זה. זה אפילו לא עניין של כאב, אלא של התקדמות וזהו. וכשזה נגמר - ממש הרגשתי את הנסיגה של הראש שוב פנימה בתעלה.
לי היה ברור שהתינוק/ת יוצאים כל רגע, ולכן גם אמרתי ליאיר ודינה שאני לא יכולה להחזיק את זה יותר.... הם מצידם אומרים שזה היה נשמע שדי קשה לי, אבל אני יכולה לומר בוודאות שזה לא היה השלב הקשה, אלא רק ההרגשה שאין לי שליטה על זה - וזהו. ומה שיהיה הוא שיהיה.

כל ציר החזקתי ליאיר את היד וכופפתי לו את הבוהן לצד את אחד, ואת האצבעות האחרות לצד שני (מסכן, מזל שיש לו יד חלמישית איתנה וחזקה, אחרת..) ואילו דינה עשתה לי עיסוי בגב ושניהם ואני ביחד משננים לי את המנטרה: "לא ללחוץ, לא ללחוץ, פו, פו, פו..."
הרופא היה כבר ממש קרוב ואמר שאפילו אשכב על הצד עם רגליים אחת על השניה. אפילו כך - הרגשתי את הראש מתקדם בתעלה בסוף הציר - ואז נסוג בחזרה בסיומו. ואז בדיוק בסוף ציר - הגיע ד"ר ברדה.
הוא נכנס, ישר חיבר את המוניטור כרע אלי וחיפש את הדופק של העובר. עוד הוא מנסה להקשיב לדופק - הגיע עוד ציר.
נעמדתי על שש (בלי לחשוב) - ואני חושבת שאפילו לא לחצתי, והראש יצא.......אני אישית הרגשתי שהתינוק כולו בחוץ, אבל דינה אומרת שקודם הראש יצא, ותוך כדי הציר יצחק עזר לו בחצי סיבוב לצאת לגמרי - והתינוק המדהים שלנו היה לגמרי בחוץ, איתנו.
זו הייתה כזו הקלה ענקית, וכזו שמחה גדולה!!!!
הסתובבתי, יאיר התיישב על הברכיים מאחורי כך שנשענתי עליו בחצי שכיבה, וקיבלתי לידי את הבן שלנו.
זו הייתה לידה מדהימה!!! איזה כייף!!

ועם כל הקושי באמבטיה, אני חייבת לציין שדווקא הקטע הזה, היה הכי מדהים בעיני (כמובן - בדיעבד).  נכון, לא היו שם נשימות מסודרות, לא ימימה ולא שליטה. אבל מבחינתי - המצב הזה של היכולת לצרוח עד לב השמים, בלי שיהיה איכפת לי משום דבר: לא מהשכנים, לא מאף אחד אחר, ופשוט להיות אני עצמי לגמרי, ולדעת שזה הדבר שהכי עוזר לי לעבור את השלבים הכואבים האלו ולצרוח וזהו, פשוט לעשות את הדבר שאני מרגישה שאני רוצה לעשות מהכי הכי בפנים שיש - זה היה מדהים.
ולזה התכוננתי - ואני שמחה שהגעתי לזה. (יש כבר נשמות טובות שאמרו לי שזה שצרחתי זה אומר שלא התכוננתי מספיק טוב, לא למדתי נשימות נכונות וכו', אבל עדה הרשתה לי בקורס לשים פקקי אוזניים לחלק מהדברים שאנשים אומרים, אז הנה, אני מיישמת...).
בכל מקרה, יש לנו בן יפהפיה ומקסים - חבל לכם על הזמן!!!
ויאיר ואני שמחים שהוא בא לעולם עם רגש טוב, ואנו נשתדל להמשיך לעשות את הדברים כך שיהיו רק טובים!!!!

אז כמו שהבטחתי - לא ויתרתי כמעט על אף פרט, והסיפור לא קצר, יחד עם זאת, יש עוד סיפור, כי בכל זאת נסענו יום למחרת לבית חולים לסדר פרוצדורות של ביטוח לאומי, ת.ז. וכו' - אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...

עדה ואור - תודה רבה.

אוהבים מאד,

התינוק המקסים, יאיר ותמרה.