סיפור הלידה של עמישב-מנחם

 הסיפור שלנו מתחיל בהריון שמאד שמחנו לקראתו, בחודש שלישי עברתי ניתוח להוצאת ציסטה מהשחלה ומשם הכל התקדם בע"ה כמו שצריך. בשבוע 24, בדיוק בשעה בה קבעתי סקירת מערכות (אבל לא הלכתי אליה..) אמא שלי נפטרה מסרטן.

הכל הופך להיות מורכב פי כמה, ועם כל הקושי- ההריון משמח אותנו מאד ונותן לנו תקווה, ולי- כוח לקום כל בוקר ולהמשיך הלאה. אנחנו קוראים באינטרנט ובספרים המון חומר, הולכים לקורס מדהים להכנה ללידה, עושים עיסוי פירנאום, מכינים תוכנית לידה ועוברים עליה שוב ושוב כדי לדעת בביטחון מה להגיד בחדר לידה.
חודש תשיעי- שיא הקיץ, ואני לא מצליחה להתרכז בשום דבר, במיוחד לא בתקופת המבחנים שנחתה עליי. שבוע 38- אני פקעת עצבים, חושבת רק על הלידה, על העובר ומתה מסקרנות- מתי זה יקרה? איך אני אעבור את זה? משריינים זוג חברים עם אוטו לכוננות הסעה לבי"ח, התיק כבר מוכן משבוע 35 ויש אוירה של לחץ בבית. עד שרואים שהלחץ הזה סתם פוגע בנו, ואין טעם להמשיך כך... ומחליטים להירגע, לחכות בסבלנות ולנצל את הזמן שנותר לנו כזוג לדברים שיהיה לנו פחות זמן אליהם אחר כך..הימים הבאים עוברים בכיף, בציפייה שקטה.
יום ששי, שלושה ימים לפני התל"מ, יש לי תור לרופא- ביקורת שגרתית. מספיקים לארגן הכל לשבת לפני התור ומחליטים להמשיך אחרי הרופא לקנות כמה דברים. אצל הרופא עושים מוניטור כדי לראות אם יש צירים, המוניטור לא תקין כל כך ואין האצות בדופק העובר, כבר שעת צהרים, הרופא רוצה ללכת הביתה ונותן לנו הפניה לבי"ח, רק כדי לעשות מוניטור ולראות שהכל בסדר, "שנהיה רגועים לפני הסופשבוע". אנחנו גרים בעיר קטנה ובי"ח נמצא מרחק חצי שעה נסיעה בעיר (קטנה) אחרת וכאמור אנחנו בלי רכב. קצת מופתעים מהבלת"מ אנחנו מדברים עם החברים שב"כוננות" ומבקשים עזרה, הם נענים בשמחה וכך אנו מגיעים לחדר לידה, המוניטור תקין ויש פתיחה של 1.5 ס"מ ומחיקה של 70%. סופסוף יודעים שמתחיל תהליך הלידה, אך מבינים שהוא יכול להימשך כך גם שבועות...המיילדת מציעה לנו להישאר בסביבה, לעלות ולרדת במדרגות ואולי נתקבל לחדר לידה בשעות הבאות, אנחנו מודים לה אך מחליטים לחזור הביתה במטרה לחזור בשלב יותר מתקדם ולהעביר כמה שיותר זמן בבית.
שבת עוברת עם צירים קטנים פה ושם, הם לא כואבים, אני רק מרגישה התכווצויות בבטן........ מוצאי שבת, קצת יותר התכווצויות, אך עדיין בלי שום כאב. הולכים לישון...           
יום ראשון, יום לפני התל"מ, 4 לפנות בוקר, אני מתעוררת מציר כואב, מתחילים צירים כל 5 דקות, כך למשך שעתיים. מתישהו גם פגשתי בפקק הרירי בשירותים. אני קמה, מסדרת את הבית, מרתיחה את המוצץ שרצינו לקחת לבי"ח ומעבירה את הזמן בין ציר לציר.                                                         
המרווחים בין הצירים גדלים, אני חוזרת למיטה בסביבות 7, מנסה לישון, הצירים באים כל רבע שעה, מתעוררת, מעבירה את הציר וחוזרת לישון. ב10 אני שוב קמה, מחפשת מה לעשות בין ציר לציר, קצת יושבת על המחשב, מעדכנת בפורומים השונים על מצבי. לפעמים יש 10 דקות בין ציר לציר, לפעמים 5, לפעמים חצי שעה..מלאכי הולך ללמוד, הוא במרחק הליכה כך שאני יכולה לקרוא לו כשארצה, אבל טוב לי לבד, אני מעבירה את הצירים בעמידה על שש, בהישענות על המיטה, מנסה תנוחות שונות של תנועתיות שלמדתי בקורס וכל פעם משהו אחר מתאים לי  יותר. בצהרים מלאכי חוזר, ועוזר לי עם מסאז'ים בגב, עדיין המרווחים בין צירים גדולים. הצירים כואבים, אבל כאב בהחלט נסבל, בזמן הציר אני משתדלת להיות עם הכאב ולא להתחמק ממנו, מרוכזת בעצמי, ובין הצירים- למצוא לי תעסוקות אחרות. אחה"צ אני שוב לבד בבית, ופתאום מחליטה לצאת להליכה שאולי תקדם משהו. חברה שלי ואני יוצאות להליכה של כשעה, יש לי צירים תוך כדי אבל אני מעבירה אותם בהליכה, לא מרגישה צורך לעצור.
כשאנחנו חוזרות יושבות בחוץ עם עוד שכנות וכשיש לי ציר אני פשוט מתרכזת בעצמי, לפעמים עומדת וחברה שלי מתזמנת את הצירים, עד שהם נהיים יותר תכופים.
לקראת 19:30 בערב, אני חוזרת הביתה ואנחנו מחליטים לאכול א. ערב ולהתחיל להתארגן ליציאה, יש צירים כל חמש דקות בדיוק, ואנחנו קובעים עם חברים שלנו לצאת ב21:00. מתקלחים, מכניסים לתיק דברים אחרונים, ויוצאים לדרך הצירים עקביים, כל חמש דקות וממש נסבלים והנה הגענו לבית החולים.נפרדים מהחברים המסורים שלנו ומבטיחים לעדכן אותם בבשורות טובות במהרה.                                                              
השעה 22:00, מוניטור בישיבה- הצירים פתאום באים רק כל 10 דקות, והפתיחה רק 2 ס"מ. זה קצת מאכזב, אחרי יום שלם עם צירים כל הזמן, שלא היתה כמעט התקדמות מיום ששי.. המיילדת שולחת אותי לרופאה שתעשה לי אולטרסאונד ותשלח אותנו כנראה להסתובב בחוץ, אני נחושה בדעתי ללדת הלילה, או לפחות מחר. זה אפילו ייצא בראש חודש אב, בדיוק בתל"מ!
הרופאה עושה US , מעריכה שהוא ייצא גדול (3.700, מה שהתגלה כהערכה מדויקת..) ומחליטה ליתר ביטחון לעשות עוד בדיקה פנימית, "אוקיי, את נשארת כאן, פתיחה 4" ובבת אחת נמתח חיוך ענק על הפרצוף שלי, לפני רגע היינו בטוחים שנסתובב כאן כל הלילה והנה היא כבר נותנת לי חלוק ומודיעה שיקבלו אותי ללידה עכשיו. אני לובשת את החלוק ויוצאת מאושרת אל מלאכי, הוא מבין כבר לבד אבל מופתע מאד כמוני איך התקדמנו תוך חצי שעה מפתיחה של 2 לפתיחה של 4 ס"מ. בדיוק אז יש החלפת משמרות ומירב, המיילדת שעשתה לנו את הסיור בבי"ח מקבלת אותי, אני בכלל לא שמה לב לצירים, יושבת על כסא ועונה לה על כל השאלות רק מידי פעם כשיותר כואב- קמה ונשענת על הכסא וממשיכה לדבר איתה. אני מסבירה למירב שאני רוצה כמה שיותר בצורה טבעית, ומבקשת לא לפתוח וריד לעירוי.
שולחים אותי לחדר צירים מס' 4, מלאכי כבר שם. השעה 23:00.  מירב מבקשת שנתארגן לנו שם והיא תבוא עוד מעט לעשות לי חוקן כמו שביקשתי. זהו ערב עמוס במחלקה, אבל בחדר 4 אין שום לחץ. רק התרגשות, שמחה וציפייה.                                                                                    
עמעמנו את האורות, אני יושבת על כדור פיזיו ואנחנו מעבירים את הזמן בכיף, אוכלים שוקולד ושותים מיץ קר שהבאנו מהבית, מדברים, מתפללים וכשיש ציר- אני על הכדור או על שש (על הרצפה או על המיטה). באיזשהו שלב אני עולה על המיטה ולא יורדת ממנה, בצירים אני נושמת עמוק ומנסה לדמיין את הרחם שלי נפתח ולעזור לו, מלאכי עוזר לי להתרכז בנשימות וגם שקשה לי הוא מחזיר לי את הקצב הנכון. בין הצירים פשוט נשענתי לאחור וניסיתי לנוח. אני עדיין מרגישה שהצירים נסבלים ומצפה כל הזמן לגרוע יותר. מלאכי כל הזמן לידי, מעודד, מרגיע וחווה איתי ביחד את הלילה המדהים הזה. אנחנו שמחים שאלה רגעים רק של שנינו- ההורים שלנו לא יודעים שנסענו הערב, החלטנו להודיע להם רק אחרי שיהיה לנו תינוק בידיים, המיילדת משאירה אותנו להיות לבד- עם הבטחה לבוא ברגע שנצטרך.
אני מבלה קצת בשירותים ואז חוזרת למיטה, לעמידת שש שכל כך עוזרת לי. אני מרגישה נפלא- אני בשליטה, אנחנו כאן יחד בתור זוג מנהיגים את כל התהליך והכל הולך בע"ה כמו שאנחנו רוצים. אנחנו מודים לקב"ה שנותן לעניינים להתנהל ככה ומבקשים ממנו עזרה בהמשך. אנחנו גם מדברים אל התינוקי שלנו, מספרים לו שעוד מעט הוא יהיה איתנו, מספרים לו על המשפחה שלנו ועל העולם שלנו ועל הבית שלנו ומבקשים ממנו לצאת בשמחה.
אחרי בערך שעתיים שאנחנו בחדר, באה המיילדת ומבקשת לעשות מוניטור, בכל זאת- עברו בערך שלוש שעות מהמוניטור האחרון..והיא רוצה לראות מה שלום העובר. קשה לי לחשוב על מוניטור במצב הזה אבל ביחד אנחנו מוצאים תנוחה נוחה- חצי ישיבה חצי שכיבה על הצד, המוניטור מחובר ומירב יוצאת. אנחנו נשארים, קשה לי יותר בתנוחה הזו ומלאכי מעודד ומספר לי מה כתוב במוניטור.. פתאום- כולי רטובה! ירדו לי המים! מלאכי קורא למירב ואחרי 20 דקות של מוניטור מירב מנתקת אותי ממנו, היא בודקת פתיחה, הגענו כבר ל-6 ס"מ! ומציעה שמכיוון שאני כבר ממילא רטובה כולי, שנעבור לג'קוזי, שנמצא ממש מעבר למסדרון. מלאכי נשלח למלא מים ואני קמה לאט, ממש כואב לי וקשה לי ללכת. מתמקמים בג'קוזי- אני יושבת בפנים 40 דקות, המים מעבירים לי את הכאב של הצירים בצורה מדהימה, ממש מורידים את רמת הכאב, אני מרגישה את הצירים, ממשיכה לנשום עמוק וכל הזמן מדברת עם מלאכי שנמצא מעבר לוילון האמבטיה, חם לי וקר לי, כואב לי ונעים לי- הכל מתערבב ואני מרגישה שאני לא רוצה לעזוב את הג'קוזי לעולם.
אני מרגישה מידי פעם הרגשה של לחץ למטה ומפחדת להגיע לצירי הלחץ בתוך הג'קוזי, גם נהיה לי כבר חם מדי ובנוסף- אני מרגישה שהצירים מתחזקים יותר ויותר והמים כבר לא מצליחים לעמעם לי את הכאב אז אני מבקשת לצאת ולעבור לחדר לידה.
קשה לי מאד, עד עכשיו ישבתי והלחץ של המים בג'קוזי גרם לכאבים להיות חלשים יותר- פתאום אני חשופה לכאב ואין שום דבר שעוזר להעביר אותו. ממש רציתי ללדת בכריעה או על שש אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות כלום. הידיים והרגליים שלי רועדות בטירוף, כנראה מהמאמץ של השעות האחרונות שהייתי בעמידת שש ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי. בשלב הזה אני מרגישה שקצת איבדתי שליטה על מה שקורה, אבל מלאכי עוזר לי לחזור לריכוז במטרה. מירב מציעה לעלות על המיטה ומכוונת אותה כך שאהיה בחצי שכיבה חצי ישיבה, ועם הרגליים למעלה (לא בדיוק כמו שחלמתי אבל לא הצלחתי להחזיק את העצמי בצורה אחרת). אני בפתיחה של 6-7 כך לפי מירב, וכואב לי מאאאאאאאאאאד!!
מציעים לי גז צחוק להקלה קטנה בכאבים ואני מתלבטת ובסוף מחליטה להסכים. גז הצחוק עוזר לי- הוא מערפל אותי מאד, בזמן ציר אני מרגישה אותו אבל בין ציר לציר אני מסטולה לגמרי, לא יודעת כל כך מה קורה איתי וקוראת למלאכי כל הזמן. אני זוכרת ממש במעורפל והעיניים שלי עצומות. אני שומעת את מלאכי כל הזמן בצירים אומר לי " תנשמי, תנשמי" וזה מכניס אותי לריכוז בתוך כל הערפול הזה, לפעמים אני הולכת לאיבוד מרוב כאב ולא מצליחה לגרום לעצמי לחזור ולפעמים אני מצליחה לנשום עמוק כמו שעשיתי עד עכשיו וזה עוזר לי מאד. אני לבד בעיניים עצומות, רק הקול של מלאכי ברקע ואנחנו לבד בחדר.
אני שומעת דרך המסך שעוטף אותי את מירב אומרת שאם אני מרגישה- אפשר כבר ללחוץ, ואולי  היא גם אומרת משהו על פתיחה מלאה.. אני לא מרגישה צורך ללחוץ ועדיין מחזיקה את גז הצחוק.
אחרי כמה זמן (נראה לי כמו שניות אבל אולי זה היה יותר זמן..) אני רוצה ללחוץ, אני אומרת למלאכי ולמירב שאני לא רוצה את הגז צחוק בצירי לחץ כי אני רוצה להרגיש אותם ואני מרגישה שלא טוב לי להיות מעורפלת ומטושטשת כל כך, זה הרי הדבר שחיכיתי לו תשעה חודשים- אני לא רוצה לפספס שום דבר! אנחנו נותנים למירב שמן לעיסוי הפירנאום.
אני לוחצת ולוחצת, מזכירה לעצמי שזה בשביל שהתינוקי שלנו ייצא ומלאכי מזכיר לי לנשום. שוב- זו משימה מאד קשה לנשום עמוק ולהרפות את הגוף אבל אני מנסה בכל כוחי לעשות את זה. זה נראה לי כמו נצח.
מירב אומרת שהיא רואה את הראש ושואלת אם אני רוצה לגעת בו. אני לא רוצה! אני עסוקה עכשיו בכאב ובלחיצות.
היא מעודדת אותי שאני לוחצת ממש טוב ושהוא ממש עוד מעט יוצא. "למה הוא לא יוצא????" אני מתחננת לפניו שייצא, ויודעת שכל לחיצה שלי מקדמת אותו ומביאה אותו קרוב יותר לפתח לעולם שלנו, אבל הוא לא יוצא!!! מתישהו אני מושיטה יד ומירב נותנת לי להרגיש את הראש, היא אומרת שיש לו שיער כהה ואני מרגישה אותו ומבינה שזה קרוב מאד.
אני שומעת את מירב אומרת שהיא תצטרך לחתוך, כי התינוק גדול מדי, והעיסוי לבד לא עוזר. אני עם עיניים עצומות ולא רואה כלום וכמעט לא מרגישה את החתך. מירב ומלאכי מעודדים אותי שזה כבר ממש הסוף, והנה עוד כמה לחיצות- "הראש בחוץ" ועוד לחיצה אחת או שתיים- "הנה, הוא יצא". אני בהלם, לא מאמינה שזה באמת קורה, וכבר מונח עליי תינוק, קטן, עטוף בשכבת וורניקס ודם, אנחנו עדיין מחוברים אחת לשני. והוא כולו שלנו! זה רגע מדהים, אני בוכה- משמחה, מהתרגשות, מהקלה, ממאמץ- בבת אחת מהכאבים הכי עצומים- להקלה גדולה ואושר גדול. אחרי כמה דקות מלאכי חותך את חבל הטבור, ואחר כך עוטפים את המתוק שלנו ומלאכי מחזיק אותו כשתופרים אותי. אני לא מרגישה כלום, אני באופוריה וכל הזמן רק מסתכלת עליו ולא מאמינה..
אנחנו אוהבים אותך יקר שלנו ומאחלים לך חיים מלאי שמחה, בריאות, שלווה ואהבה.שחווית הגידול שלך תהיה מדהימה כמו חווית הלידה- שהיתה מעצימה ומרגשת בשבילנו!

ר"ח אב התשס"ז   16.7.07