אני הרגשתי שאני יודעת מה נכון לי ושבטוח הכול בסדר ושרק יזוזו הצידה כולם וייתנו לי ליילד את עצמי בשקט...
אני לוקחת אויר עמוק עמוק... ומנסה לכתוב את סיפור הלידה שלנו.
יומיים לפני התאריך המשוער..  חזרנו מארוחת שבת אצל חברים והלכנו לנוח קצת.. כמה דקות אחרי שנרדמתי הרגשתי כאב חד בגב ותחושת רטיבות, זינקתי מהמיטה אל השירותים תוך כדי שאני צועקת "ירידת מים"... ההתרגשות החלה.. וגם החששות.. שמא לא יגיעו צירים ואז כבר מסובך יותר לחוות תהליך טבעי של לידה..

(כמה ימים קודם חברה שאלה אותי למה אני לא לוקחת דולה ולא ממש הייתה לי תשובה, היא נתנה לי מספר של חברה שילדה לא מזמן עם דולה מקסימה לפיה, והמליצה בחום. דיברתי עם החברה, אח"כ עם הדולה, וקבעתי עם הדולה שאבוא אליה למפגש ראשון מתוך ארבעה ביום שישי בבוקר. הגעתי אליה ביום שישי והרגשתי מיד שאני רוצה שהיא תהיה איתי בלידה. לא חלמתי שהלידה תהיה יום למחרת..)
כשאליסף הלך למנחה עברתי 3 צירים לבד.. זה היה קצת מפחיד, אז הודעתי לו שערבית הוא מתפלל בבית.. הבדלנו בין קודש לחול, והתקשרתי מיד לדולה להגיד לה שאני בצירים.. היא הייתה המומה.. ואמרה שתגיע בהמשך לבדוק מה עניינים. בין ציר לציר מצאתי את עצמי מסדרת את הבית, את הכלים במטבח.. ממש בלי לחשוב!
הייתה אוירה מיוחדת בבית, של התרגשות גדולה! אליסף הציע לי לעשות כל מיני צעדים גדולים ותנועות שעוזרות לקדם את התברגות העובר בתעלה, וגם זה העביר את הזמן בצורה מעניינת..
בתשע ומשהו הדולה הגיעה, כבר היו לי צירים שקשה להתעלם מהם.. הם היו חזקים וארוכים יותר (כמעט דקה כל ציר), אך עדיין לא ממש מתקדמים, היה ציר אחד כל עשר דקות. הגב שלי כבר היה אדום מרוב העיסויים והיא הביאה שמן ומרחה לי על הגב ופתאום זה היה הרבה פחות כואב . היא עזרה לי לעמוד מול קיר ולהישען עליו עם כפות הידיים ולנוע בסיבובים, תוך כדי שהיא \ אליסף עושים לי עיסוי.
החלטנו להישאר בבית בינתיים, וקבענו איתה שתחזור הביתה (היא גרה קרוב) ונאסוף אותה בדרך לבי"ח.
זו הייתה החלטה נכונה וטובה, כי ככה נשאר לאליסף ולי זמן איכות איכותי ביותר של שנינו לבד לקראת בואה של אופק שלנו.
באיזשהו שלב קלטתי שאני מתחילה לפחד ושהצירים כבר ממש ממש ממש כואבים וחזקים וארוכים. והודעתי לאליסף שצריך ללכת לבי"ח עכשיו! זה היה ב23:30, אבל עד שהצלחתי לרדת מהקומה השנייה בבנין אל הרחוב ומשם להיכנס אל האוטו. לקח קצת זמן. אספנו מהר את הדולה, היא ואני ירדנו בכניסה לבי"ח ואליסף הלך להחנות. בדיוק בכניסה לבי"ח (בי"ח זיו בצפת, מומלץ!!) היה לי ציר ארווווווווווווווך... כמעט 2 דקות. נשענתי על עמוד והתחלתי להתנועע והדולה מעסה לי את הגב הכי חזק שהיא יכולה (ככה ביקשתי.. "חזק! חזק!"..) האנשים שהיו שם הסתכלו עלי בהלם וזה לא עניין אותי כל כך. הדולה ממש פחדה שאני אלד במסדרונות. היא ניסתה להאיץ בי להתקדם.. אליסף כבר הספיק להגיע והתחלנו "לרוץ" יותר נכון לקרטע לכיוון חדר הלידה.
עד כאן הקפה ראשונה.. דאת אומרת חלק אחד של הלידה שמבחינתי היה מדהים ומרגש ומאוד בהכרה ובבהירות, ומכאן מתחיל החלק השני שהיה לא פחות ונראה לי שאפילו בהרבה יותר מדהים בעוצמתו אבל שונה לגמרי מבחינת המקום שלי ביחס למסביב, לחיצוני. אפרט בהמשך..
הגענו לחדר לידה בשעה 00:20, שקט ורגוע, אין אף יולדת.. ממש הממלכה שלי.. אני כבר לגמרי מסטולה מכאב והולכת לאן שאומרים לי, חצי בעצימת עיניים. אני נשכבת על המיטה בחדר הלידה, המיילדת אומרת לי שהיא בודקת מה הפתיחה. אני מנסה להנמיך ציפיות, להתמלא בכוחות. פתיחה 6!!! ומחיקה של 90%!! כולם מוחאים כפיים.. (2 מילדות, הדולה ואליסף)
הצירים כואבים מאוד, אני שוכבת על הצד ובכל ציר אני לוקחת אויר עמוק עמוק אל תוך הבטן ומוציאה בשאגה את כוווווווווווווול הכאב שבי! כמובן שתוך כדי הדולה מעסה לי את הגב עם המון שמן ועם המון כוח, כי אני רוצה הכי חזק שאפשר. דרך הצעקות\שאגות האלה, הייתה הדרך היחידה מבחינתי להתמודד עם הצירים. נשמע שנטרפה דעתי, אבל זה היה דווקא ממקום שמאוד מנהיג ומוביל את הלידה ולא מאיבוד שליטה.
לאחר 20 דק' בערך מצאתי שבצירים האחרונים הראש שלי עסוק בחששות ובספקות כמו "כן אפידורל? לא אפידורל?" ולא אהבתי את זה בכלל! "כי הספק הוא עמלק!".. לא היה אכפת לי כ"כ אם אני אקח אפידורל או לא, כמו שהיה אכפת לי להיות שמחה, ללא ספקות, מרוכזת בלידה עצמה ולא בשטויות חיצוניות. אז הבנתי שאם אני בספק אולי כדאי שאקח אפידורל. ביקשתי מהמיילדת, והיא אמרה שאין בעיה רק כדאי שהיא תבדוק לרגע מה הפתיחה................ פתיחה של 8!! מיד אמרתי: "אני לא רוצה אפידורל!". אני כ"כ גאה בעצמי, לא רק בגלל שילדתי בלי אפידורל אלא יותר בגלל שיכולתי לקבל החלטה הפוכה ממה שהחלטתי דקה קודם, והייתי שלמה עם זה לגמרי! אמרתי לא ופשוט המשכתי הלאה! לא התעסקתי בזה יותר. בכל השלב הזה הייתי מאוד לא שם, זאת אומרת הכי שם.
לא הייתי בחדר עצמו, לא הייתי בהכרה מלאה עם הסובבים אותי, אבל הייתי בריכוז מוחלט עם הגוף שלי ופשוט הקשבתי לו וקיוויתי שגם הוא מקשיב לי. כי בין ציר לציר מצאתי את עצמי עושה "אהההה.. אהההה.." כמו שמרגיעים תינוק. וכנראה ניסיתי להרגיע את עצמי ואת הגוף שלי מהציר שעבר. כל אותו הזמן אני בעצימת עיניים, ממש עם עצמי.
לפתע הרופא, שהגיע באיזשהו שלב, החליט לדבר איתי ולהסביר לי כמה חשוב לשתף פעולה ועוד כל מיני דברים. אני חשבתי שאני מתחרפנת. הוא כל כך הוציא אותי מריכוז. פשוט צעקתי לו: "שקט! אני בצירים!". אחר כך אליסף אמר לי שהרופא היה בשוק והשתתק. הבעיה הייתה שלא הצליחו לראות את הדופק של העובר באופן רציף ולכן לא רצו לשחרר אותי מהמוניטור ורצו שאני רק אשכב על הגב, אבל אני לא הייתי מסוגלת! כל פעם שהתחיל ציר קפצתי ונשכבתי על הצד בשביל שהדולה תוכל לעזור לי בעיסויים. אני לא הצלחתי לחשוב בכלל על זה שאולי שחלילה וחס משהו לא בסדר ושזה מסוכן שלא רואים דופק. אני הרגשתי שאני יודעת מה נכון לי ושבטוח הכול בסדר ושרק יזוזו הצידה כולם וייתנו לי ליילד את עצמי בשקט. לצערי גם כשאליסף ניסה ללחוש לי כל מיני מילות עידוד מיד הגבתי ב"שששששששש..." ידעתי שהוא נוכח וזה עזר לי מאוד, לא יכולתי לדבר ולא להקשיב לשום דבר. אבל הוא מקסים אז הוא בכלל לא נפגע ב"ה!. לאחר עוד כמה וכמה צירים מטורפים שאני באמת עוד לא מבינה את גודל עוצמתם, שאלתי פתאום "אפשר כבר ללחוץ?" (בדיעבד הבנתי שכנראה זה היה השלב של רפלקס הפליטה.) המיילדת הסתכלה ואמרה כן כן אבל רק רגע. ומהר היא העבירה אותי לתנוחה של ישיבה\כריעה. היא העלתה את המיטה למצב שאני יכולה לשבת, את הרגליים שלי היא הניחה על רגליות והיא הרכיבה קשת בקצה הקדמי של המיטה שאליו היא קשרה חיתול בד והנחתה אותי למשוך אלי לכיוון הבטן את חיתול הבד ובו בזמן ללחוץ כלפי מטה (מקווה שזה מובן.) זה היה רגע מדהים. הרגשתי לגמרי שאני מנהיגה את הגוף שלי, זו הייתה תנוחה מאוד טובה ונכונה לי, וב"ה לאחר 3 לחיצות הרגשתי שמשהו קטן ורך יוצא ממני. וכך אופק שרה הגיחה אל אוויר העולם. מוצאי שבת קודש בשעה 1:50. היינו סך הכל, שעה וחצי בחדר הלידה.
לקחו לי כמה שניות להבין שהיא ממש על הבטן שלי! מיד ניסיתי להניק אותה וכולם צחקו מסביבי שאין לי מה להילחץ ולמהר, לאט, ברוגע.. ואני הייתי בראש של להספיק להניק לפני שחוטפים לי אותה לכל הבדיקות.... היא הייתה כזו מתוקה ורגועה. כל כך שמחנו שהכול היה באווירה טובה ב"ה! אני נכנסתי להיי מטורף. כמות האדרנלין שבי הייתה מטורפת, הרגליים שלי רעדו למשך חצי שעה אחרי הלידה ולא הפסקתי לדבר ולצחוק. "איזה נס" "איזה פרויקט זה היה.." ועוד כל מיני משפטים מצחיקים.
יש לי המון תחושות ורגשות ובעיקר תובנות מהחוויה העצומה הזו, ובטח לא העליתי על הדף את כולן.

יש בנו תחושת הודיה עמוקה כלפיכם, עדה וכל צוות דבש מסלע, שעזרתם לנו לעבור מסע משמעותי מאוד בחיינו, או בעצם להתחיל מסע משמעותי, שלא ייגמר בע"ה לעולם. כי התובנות שלנו מהקורס הן באמת לא רק ללידה, וכמו שלמדנו "הלידה היא משל.." חיבוק גדול ותודה לכל משתתפות הפורום המיוחד הזה שאין דומה לו באיכות!! טוב לי להיות שותפה לשיח החי והמרתק הזה.. אוהבת!
תובנה על כאב: גם מחווית הלידה וגם מחווית ההנקה אני ממש מרגישה כמה הכאב הוא מתנה! ואני האחרונה שאכתוב דבר כזה. כל החיים התקשיתי מאוד לקבל כאב בהבנה, באהבה. בעצם הבנתי שהכאב עוזר לי להבין נכון את הדברים, זאת אומרת שתהליך הלידה מלווה בצירים, ואצלי הרגשתי שאין ציר אחד שדומה לקודמו, כל ציר היה חזק יותר וארוך יותר, וזה היה מדהים! כי בזכות זה ידעתי שהלידה מתקדמת יחסית מהר ושאוטוטו תהיה לנו ילדה וזה ממש עודד אותי! בהנקה זה עוד יותר מתנה, כי אופק שלנו, ברוך ה', ממש רגועה ושלווה, ובקושי בוכה וצווחת, ובלילה אני מתעוררת בדרך כלל מהכאב שיש לי בגלל כמות החלב ואז אני מסתכלת על אופק ואני רואה אותה פותחת את הפה ומנסה לאכול, ומוציאה קולות עדינים. זה פשוט מתנה! עוד הייתי יכולה לחרופּ לי והיא הייתה  רעבה לעוד כמה שעות. אז זו התובנה שלי על כאב.

                                                                                                             יעל