ביום שלישי בבוקר הייתי בשיעור ואז הרגשתי צירצור קטן (ז"א ציר מאוד קטן) והייתי משוכנעת שהנה זה כבר מגיע, אז בסוף השיעור הלכתי הביתה ומיד התחלתי לסדר, לנקות, לכבס ולקפל בעזרתו המרובה של בני בן השנתיים... בסופו של יום היינו עדיין בהפוגה של אותה תזכורת לציר ועל כן נסענו למסעדה (!).

 מאוד נהננו, והלכנו לישון שמחים ורגועים. כשהלכנו לישון דוד עוד התלבט אם לנסוע למחרת ליומיים לאילת או להישאר באזור ולצפות לבאות.

 ארבע לפנות בוקר התעוררתי עם ציר ראשון, לא חזק מאוד אך מורגש. הלכתי לשירותים
ושם יצא הפקק. הודעתי לדוד שכנראה לאילת הוא לא נוסע אבל הוא יכול להמשיך לישון בנחת
עד יגיע להשכימו בכורנו. עד שבע הייתי עסוקה בלסדר את מעט הבלגאן שהצלחנו לעשות בערב
עם הפסקות קצרות להתכנסות בצירים ולמקלחות.

בשבע הרגשתי שיש התקדמות בעוצמת הצירים ושכדאי להתארגן לנסיעה לביה"ח. בשלב זה עדיין לא החלטתי היכן אני מתכוונת ללדת את אוצרנו המתוק (45 דקות נסיעה לפוריה, או שעה וחצי להדסה עין כרם) דוד ואליה סיימו לאכול את ארוחת הבוקר והלכו לשכנינו הטובים שלנו כדי לשים את אליה במקום מבטחים. בזמן הזה עשיתי ארגונים אחרונים לנסיעה וכל הזמן הזמנתי את בנינו לבוא אלינו בנחת ובשמחה, סיפרתי לו על כל הטוב שמצפה לו פה בעולמינו, ועודדתי אותו שאנחנו מלווים אותו ועוטפים אותו באהבה כל הדרך החוצה, אלינו, אל חיק משפחתו האוהבת המצפה לו.
בסביבות שמונה יצאנו מהבית מצוידים בבקבוק חם ע"מ להקל על הצירים, ובהחלטה שבצומת למטה     (10 דקות מהבית) נחליט לאיזה בית חולים ניסע. 10  הדקות של הנסיעה עברו סה"כ בסדר אז המשכנו לכיוון ירושלים.

בדרך הייתי במצב של התרכזות בצירים. הצלחתי לישון מעט על אף שהיו הפסקות של לא יותר משלוש דקות בין ציר לציר (לא האמנתי לעדה שיש באמת אפשרות לישון במצב כזה, אבל זו עובדה...) כמובן שבירושלים היו פקקים אז הדרך התארכה לשעתיים.

חיפשנו חניה בבית החולים אבל כידוע יש מצוקה חמורה בנושא בהדסה עין כרם אז דוד הוריד אותי והמשיך לבד בחיפושים. כשנכנסתי לחדר קבלה הייתי מאוד שלווה וכנראה שידרתי שלווה אז לקח לפחות 10 דקות עד שהצליחו להתייחס אליי ולומר לי שייקח הרבה זמן עד שיתפנה מוניטור אז בינתיים יבדקו לי פתיחה. אחת האחיות לקחה אותי לחדר צדדי וסידרה אותו כדי שתוכל לעשות לי בדיקה פנימית. תוך כדי הבדיקה היא שאלה לכמה אני מצפה, אז עניתי שאני אסתפק ב-4 כדי להיכנס לחדר לידה. התגובה שלי הייתה "איזה כיף לי, פתיחה של 9.5", אז מעט נלחצתי שדוד לא יהיה איתי בשעת הלידה. הלכתי לחדר לידה (לא האמנתי שאפשר ללכת כ"כ בנחת כששעת הלידה כה קרובה). בחדר לידה היתה מיילדת מנוסה ומתלמדת ושתיהן היו מדהימות ומאוד עזרו לי בצירים הבודדים שעוד נותרו לי. המיילדת הספיקה למלא את השאלון שעליה למלא ואז התפנתה לפקוע לי את שק מי השפיר בשעה 11 (היא שאלה אם זה מתאים לי ואני הסכמתי בשמחה) וכעבור 4 דקות הגיח לעולם כרמי המתוק.

עכשיו אנחנו כמעט 5 חודשים מאז וכרמי ממשיך את אותה אוירה איתה הגיח לעולם, כולו מלא נחת ורגיעה ומביא ב"ה שמחה רבה לעולם.

אני קוראת את הסיפור שלנו והוא נראה לי ארוך לעין שיעור ממה שהתרחש במציאות, אך האוירה

משקפת בדיוק את חווית הלידה אותה חווינו – בשמחה רבה, נחת והמון שלווה.