ביום שני, בכ"ט טבת, יום שני, היה התאריך לידה משוער שלי. קמתי בבוקר וקצת כאב לי הבטן אבל חשבתי שזה מרוב שאני רוצה ללדת כבר (בעיקר כדי שאני לא אצטרך לעשות את כל המוניטורים והבדיקות האין ופיות במקרה של הריון עודף). האמת שחשבתי שאני אלד מאוחר משום מה אז לא כל כך היינו מוכנים עם תיק לבי"ח... רק ביום שני פתאום ממש רציתי ללדת בזמן.

בקיצור, היו לי כאבי בטן וחשבתי שזה המצאות שלי אבל בכ"ז אמרתי לאהרן שכואבת הבטן ושאולי לא נלך ללימודים ועבודה ונישאר בבית. בסוף הלכנו ואני צת התאכזבתי שלא ילדתי. הגעתי מאוחר ללימודים וסיפרתי שחשבתי שאני הולכת ללדת היום. במשך יום התחלתי להתבאס יותר ויותר שלא ילדתי עדיין, ותוך כדי התעצבנתי על עצמי שאני מתבאסת מזה בגלל הכל בעיתו ובזמנו מה' ולא טוב לזרז את התינוק וללחוץ עליו לצאת- אין ימים טובים לאדם מהזמן שהוא ברחם כו' וכו'.

לפני שיצאתי מהלימודים הודיעו לי שחברה שלי, שהיתה אמורה ללדת שבועיים אחרי ילדה בבוקר. כנראה שההורמונים שלי השתוללו בלי הכרה כי מצאתי את עצמי בוכה ומתעצבנת מזה שהיא ילדה ואני לא. נסעתי הביתה, שיגעתי את אהרן בטלפון כי השתגעתי בעצמי מכל ההורמונים ולא יודעת מה עוד. בכיתי עם עצמי ברחוב, הלכתי למוניטור, חשבתי שאני מדמיינת צירים, לא עשיתי בסוף מוניטור, בכיתי עוד ברחוב ופתאום פגשתי חברה שלי. הלכתי אליה לדירה ואז גם אהרן בא והתחילה לכאוב לי הבטן כל כמה זמן. לא חשבתי שזה צירים כי זה לא כזה כאב. הלכנו בערך ב - 18.00 למוניטור ושם אמרו לי שיש לי צירים שמתאימים ללידה. בדק אותי רופא שאמר שעוד אין פתיחה או מחיקה.

הלכנו הביתה, אכלנו, כאב יותר ויותר. נשמתי בכל ציר כמו שלמדנו, ניסיתי להרגע ולא לחשוב על כל ציר בזמן מנוחה. נראה לי שהצלחתי. אהרן עזר מאוד בהרגעה והנחיה ובהכל. נשמתי הרבה, עשיתי תרגילים של לדחוף את הקיר בידיים - זה ממש עזר לי. התקשרנו כמה פעמים לנורית כדי להתייעץ מתי ללכת לבי"ח, והיא מאוד הרגיעה אותנו וזה ממש עזר. אחר כך התקלחתי ואז התקשרנו להורים שלי כי רציתי שאמא שלי תהיה איתי בלידה - מה שהוכיח את עצמו כהחלטה מצויינת. ההורים שלי הסיעו אותנו להדסה עין כרם, הגענו ברבע ל-2 (בלילה), נשמתי והתרכזתי ואמא שלי דחפה אותי בגב ואני דחפתי עם הידיים. הייתי בפתיחה של 5 ומחיקה. ברבע ל-3 נכנסתי לחדר לידה. חיברו אותי למוניטור ולא הצליחו לראות תנועות - המוניטור עבד רק כששכבתי וגם אז בזמן הצירים היתה ירידה בדופק של העובר. בקיצור, השכיבו אותי על המיטה והרגשתי מיד את ההבדל - הצירים מאוד כאבו ולא יכולתי לנוע. מה לעשות שבזמן הלידה מאוד קשה להתעקש על תנועתיות מול צוות הרופאים, וגם באמת לא ידעתי מה נכון. גם במיטה המשכתי לדחוף ואמא שלי דחפה ברוך ה' הצלחתי לא להתבאס מזה שאני על המיטה והייתה גמישות במחשבה. אח"כ פקעו לי את מי השפיר בגלל הירידה בדופק בזמן צירים. די נרדמתי בין ציר לציר ואהרן היה לידי ונשם איתי ודיבר אלי הרבה. זה מאוד עזר לדעת שהוא איתי.

פתאום נזכרתי באפשרות של אפידורל וביקשתי אבל היה מאוחר מידי.

הגיע שלב צירי לחץ וביקשו שלא אדחף. כשהגיע השלב לדחוף דחפתי ודחפתי ולא יצא ובכל דחיפה ירד הדופק. באו רופאים ואמרו שצריך לעשות ואקום. שוב לא דחפתי ואז כבר לא יכולתי ודחפתי והרופא עשה ואקום כבר כשהעובר ממש כמעט יצא, כך שמשכו אותו מעט. התינוק ניסה לצאת עם היד על הראש ולכן היה קשה להוציא אותו...
הוא יצא והניחו אותו עלי (היו צריכים לחתוך את חבל הטבור מהר כדי לבדוק את שנינו) וזה היה רגע מופלא שאני משחזרת כל הזמן בכיף.
הבן החמוד שלנו, חגי שמואל, יצא בשעה 6 בבוקר, בראש חודש שבט.

תודה רבה על הקורס, נהנינו במהלכו מאוד וגם אח"כ עברנו הרבה על מה שלמדנו וזה העלה לנו הרבה דברים שטוב לדבר עליהם. כמובן שבלידה עצמה זה מאוד עזר, בעיקר העניין של לחשוב כל רגע על ההווה ולא להתפזר בפחדים.