אז ככה: יום ראשון ב' אב שזה 3/08 , התכוננו לשינה באזור 01:00 בלילה , מרגישים טוב כרגיל. (חשוב לציין כי תאריך הלידה המשוער היה  י"ג אב 14/08 ).

בשעה 2:18 בלילה מתעוררת מכאבי בטן וגב מוזרים, "מכחישה" ובלב אומרת שזה בטח לא ציר, הרי התאריך עוד שבועיים!!

קמה לשירותים פעם אחר פעם, מסתכלת על השעון ומגלה סדירות מסויימת עד 04:20.

מעירה את אהרלה, שמתרגש ואומר: "עובי (שם כינוי עקב חוסר ידיעה למין העובר...) רוצה לצאת, אני מבחינתי סיימתי לישון להיום".

מתעוררים לכאבים חזקים יותר, מתיישבת על כדור הפיסיו' הגואל, קמה ומסתובבת נשכבת, ולא מאמינים שזה מתקרב.

אהרלה רושם בעקביות כל ציר ואנו מגלים כי זה אמיתי לחלוטין, שלושה צירים ב- 10 דקות ממש כדברי אבנר ונורית.

מדהים איך בין ציר לציר מרגישים "עסקים כרגיל " אנו מבינים שכדאי לסיים לסדר את התיק ומתחילים לעכל עד כמה התת מודע שלנו עבד בימים האחרונים למשל:

איך דווקא ביום שישי האחרון החלטנו לעשות הפרשת חלה למרות שיש עוד מספיק זמן.

איך דווקא בשבת האחרונה אהרלה פתח את ארון הקודש (סגולה לפתיחה טובה).

איך בדיוק השבוע החלטנו שזה התאריך המתאים לשיפוץ הבית- וסיימנו את החדר של עובי.

הצירים נעשים בלתי נסבלים וזה הזמן לפתוח את החוברת ולקרוא על הלידה כמעמד הר סיני ואת ימימה שעזרה להיות בשליטה

וכל הזמן לא לשכוח לקבל את התינוק בשמחה. לאחר חצי פיסקה הריכוז נשבר והוחלט שאהרלה הולך להתפלל (השעה כבר 5:30 בבוקר) לאחר מכן נוסעים.

בשעה 6:00 יצאנו ברגל ימין מהבית ולא האמנו שבפעם הבאה שניכנס אליו זה יהיה  עם התואר אבא ואמא.

מנשקים מזוזה נכנסים לאוטו , ומגלים שיש לנו אפס דלק....

תדלוק מהיר בתחנה, אני מתפדחת מהערבים שיושבים ברכב שלידינו ובטוחה שכולם מבינים שאני באמצע לידה.

למרות שהשעה הייתה מוקדמת , והחלום  של אהרלה לעבור באדום ולנסוע בשוליים ,

מרפי עבד שעות נוספות והדרך לתל השומר הייתה רצופה ברמזורים אדומים, במורשה חגורת הבטיחות ירדה לה  ,

כל ברקס הוסיף לכאב ואין חלק באוטו שלא נצבט על ידי . בשלב זה עוד לא מודיעים לאף אחד ובפוקס לא היו טרמפיסטים בדרך.

יש לציין כי המחשבה היחידה שעברה לנו בראש הייתה , מה נעשה אם זה רק צרצורים לאן נלך? ואיך?.

ללא ספק הרגשנו שזה יום מיוחד,האוטו הכבישים, הצמתים ואפילו הרמזור האדום כולם התמלאו בהרגשה מיוחדת שאי אפשר להסביר.ממש שמחה בתשעת הימים דווקא...

מגיעים לבית החולים תל השומר, מצאנו חנייה קרובה עקב השעה המוקדמת 7:00 לפנות בוקר.

מדדים למיון יולדות בין ציר לציר,ומחכים לעומס המטורף שבטח יהיה במיון.

ובכן הקב"ה איתנו, ולא עומס ולא נעליים , אבל גם לא אחיות (החלפת משמרת). התקבלנו וקיבלנו מדבקות , והצירים רק מתגברים,

אני רוכנת על הדלפק, אהרלה עושה הכל בכדי שמישהו יתייחס אלינו. ב7:15 מיילדת חמודה בשם יוספה שממש בדרכה הביתה

עושה איתנו חסד ומכניסה אותנו למוניטור. אישית הייתי בתחושה של סרט. יוספה מסתכלת לי על הפנים ועוד לפני שבודקת אותי מכריזה בקול כי לדעתה אני כבר בלידה.

ואכן לא ייאומן כי יסופר אבל אנחנו בפתיחה של 5!! מחיקה מלאה.

מיד לאחר הכרזה זו באה ההכרזה הבאה (שחזרה על עצמה לא מעט בשעה הקרובה): אני רוצה אפידורל!  

ללידה הגענו בראש פתוח ורצון לנסות ללא אפידורל אך מה לעשות הכאבים הכריעו כמו הרצון להיות פנויה ובשליטה ללידה ולא להיות מרוכזת בכאב.

כל האחיות סביבנו מחייכות , אהרלה יוצא מהחדר להתקשר להורים , וחוזר אלי עם עיניים אדומות.

ורק עכשיו האסימון נופל...

נכנסים למרחב חדרי הלידה , הכל רגוע ושלו כאילו מחכים רק לנו, האחות מלווה אותי יד ביד לחדר אני הולכת כמו ברווז.

מגיעה מיילדת נחמדה בשם חביבה,שממליצה על מקלחת חמה להרגעת הצירים, בשמחה וששון עולה למיטה ,

אהרלה עוקב אחר המוניטור ומודיע לי על בואו של ציר אבל יותר מזה מעודד אותי ברגע שהציר מתחיל לרדת.

אבא ואמא מגיעים, קצת בוכים (בכל זאת הבת הקטנה). הצירים ממשיכים להתחזק.

מגיע הרופא לבדיקה ומעריך שעובי ישקול בין 2.300ל- 2.500 (והתברר בסופו של דבר שחבל שלא מילא לוטו באותו היום כי הוא קלע בול).

מכניס עירוי כחלק מתהליך האפידורל שהיה לזמן הארוך בחיי.

כששקית העירוי נגמרה סוף סוף נכנס המרדים, ביקש ממני לנשום במקום לצעוק וכמה שאמרו על הזריקה שהיא כואבת לעומת הצירים היא הייתה חלום.

אסור לשכוח שבכל הצירים אנו מדברים לעובי, שימשיך לעבוד ככה  ושעוד קצת הוא בחוץ.ומעריכים אותו כל כך.

בינתיים נכנסה ליאת שהעבירה לנו את הסיור בחדר הלידה לפני חודש.וביקשנו ממנה להיות  המיילדת שלנו.

היא הסכימה , האפידורל היה בפנים ובלי לשים לב אנו בפתיחה 8.

מרגע זה פשוט נהניתי. יכולתי להיות שם, הוצאנו כרטיסיות שהכנו ובהם כתובות בדיחות ובקשות מעובי.

תפילות – כי באמת הרגשנו שזה זמן מיוחד , שיחות נפש , אור מעומעם ונעים בחדר.ובעיקר שלוות נפש.

ליאת נכנסת לחדר ומתחילה להתארגן ללידה של ממש. פתאום משהו מוחשי באוויר כמו הדיילת לפני המראה שאומרת לחגור חגורות .

בשלב זה כבר יכולתי לראות כבר את קצה הראש.ואפילו ללטף אותו. הבאנו מהבית מראה שפשוט עזרה לי בזמן צירי הלחץ ,

בגלל האפידורל כמעט ולא הרגשתי דבר והמראה עזרה לי לקבל פידבק על הלחיצות.וגם ככה סתם זה מדהים לראות את הילד שלך יוצא.

אהרלה כל הזמן הזה עומד לידי, מעודד מתמרץ ללא הפסקה .

אז ככה פתיחה מלאה ראש בחוץ כמעט, רגל על המיילדת רגל על אמא , מראה ביד של אמא, אהרלה ליד הראש,

הדחיפות בעיצומם.ואנחנו לא מאמינים שזה עומד לקרות.

בשעה 10:47 עובי בחוץ אנחנו בעננים אך שואלים נו מה יצא? המיילדת הופכת ואומרת מזל טוב יש לכם בת!

יובל המתוקה מונחת עלי ואין רגע מדהים מזה בחיים.

אני קוראת לאהרלה להסתובב ולהביט בה.אני מרימה אותה ואומרת שהיא פשוט אהרלה.

היא בוכה לשנייה ולאחר מכן במשך 45 דקות היא פוקחת עיניים ופשוט רגועה ממש כמו שהלידה הייתה.

בזמן שהיא עליי  שרנו לה את שיר ההריון "כי שירי הוא בת קול ברוח" את השיר השתדלנו לשיר הרבה במשך ההריון.

הרגשנו בוודאות שחלק נכבד מהרוגע הושפע מהדרך בה התנהלה הלידה.

בגלל שיובלי נולדה במשקל 2.330 (אמרנו כבר שהרופא קלע בול) היא לא נשארה עלי יותר מזמן זה.

אהרלה חתך את חבל הטבור שביקשנו להשאיר כמה שניתן, ויצא החוצה לרגע לעדכן מה נולד ונשטף בבכי ודמעות.

לאחר מכן יובל נעטפה ואהרלה אחז בה ברעד והתרגשות ולקח אותה לתינוקייה.

מכאן התחילו להם ימים של אושר שמחה , היו בהם הרבה רגעים של בכי כמו למשל,

בלילה השני לאשפוז בין הנקה להנקה יובל פקחה עיניים והביטה בי  במבט אמיתי וחודר שגרם לי להתחיל לבכות מאושר.

החלטנו לקרוא לה יובל כי היא יצאה אלינו כמו יובל קטן שיורד מלמעלה למטה , שופעת חיים ,ומלאת כוחות.

וכמונו היא פשוט זרמה בלידה .

אין מאושרים כמונו.

מודים לה' על הריון נפלא , לידה טובה , וילדה מדהימה .

אין ספק שלידה היא חזרה בתשובה אמיתית.