עדה יקרה

היום שבו התקשרתי אלייך היה היום שהסבלנות שלי נגמרה- הייתי יותר משבוע אחרי התאריך המשוער שלי ולא הרגשתי את הלידה מתקרבת..

להיפך- ככל שהתאריך התרחק כך הרגשתי שהלידה מתרחקת ואני נעשית עצבנית וחסרת אמונה.

הלידה של הבת הבכורה שלי- רוניה הגיעה כמה ימים לפני המועד המשוער כך שהייתי בטוחה שהכל הולך לקרות בדיוק אותו דבר.

מהרגע שהלידה התעכבה הבטחון שלי התערער. ניסיתי להזכר בקורס שלכם בהבנות הרבות שהיו לי בעקבותיו.

הרגשתי שחסר לי הכוח והמילים המחזקות שאימצתי לפני הלידה הראשונה כבר לא רציתי לצאת החוצה ושוב לפגוש את המבטים המודאגים של השכנים "נו עדיין לא ילדת" 

הכל היה מלחיץ כל כך בגלל שרועי טס בעוד כמה ימים ופחדנו מה יקרה אם הלידה לא תגיע לפני הטיסה.

אמא שלי הגיעה לכאן במיוחד לעזור לי וגם זה הלחיץ אותי- עוד מעט היא תחזור ונפספס את ההזדמנות לקבל עזרה ממנה.

פתאום עלה לי השם שלך ורציתי להתקשר אלייך, לשתף אותף ולשאוב עידוד.

רועי מצא את המספר של אור והתקשרתי. ברגע ששמעתי את הקול שלך משהו התפרץ אצלי והתחלתי לבכות.

אני חושבת שהבכי הזה היה אצור אצלי כל השבוע הזה ושמרתי עליו שלא יצא ופתאום כשהוא השתחרר הרגשתי הקלה עצומה.

אמרת לי לחשוב על שני דברים-

מה שונה עכשיו מאשר בלידה הראשונה אז הכל זרם בקלות, בלי פחד

מה מעכב את הלידה ואילו כוחות יש לי מול הקשיים האלה

התמקדתי בשאלות האלה וראיתי שהפחד שלי הוא מההתמודדות באמהות לשתי בנות כאשר הגדולה עדיין לא בת שנתיים.

הרגשתי שכלפיה אני אמא שנותנת את כל כולה, מאוד מאמינה בטוב שאני מעניקה לה, אני כל כולי בשבילה והמחשבה על להפוך להיות אמא של ילדה נוספת הלחיצה אותי.

איך אהיה אם כל כך טובה לתינוקת כשיש לי את רוניה לטפל בה, איך אני אחלק את עצמי בין שתיהן.

הנקודה הנוספת שעלתה לי ושעד לשיחה איתך לא כל כך חשבתי עליה- זה המרחק מהבית,

אנחנו גרים עכשיו בקנדה וקלטתי פתאום שהאחיות האהובות שלי לא יבואו לבקר אותי בבית החולים אחרי הלידה, החברות וכל מי שחשוב לי לא יוכל לראות אותי ואת התינוקת החדשה שלי.

התרכזתי במה שיש לי כאן: קהילה ישראלית נהדרת ותומכת מאוד, ידעתי שיהיה כאן תמיד מי שישמח לעזור  לי- אם זה באוכל, בבגדים לתינוקת, בשמירה על רוניה בעידוד..

יש לי כאן בנתיים את אמא שלי (אם היינו גרים עכשיו בארץ היא לא היתה מגיעה לככ הרבה זמן )

חשבתי על הכוחות שלי- על הניסיון באמהות שכבר יש לי, על הסבלנות שלי

על רועי שהוא אבא נפלא לרוניה ויהיה כזה גם לילדה הזו

והכי חשובה היתה ההבנה שאני לא צריכה להיות "אמא מושלמת" אני אהיה "אם טובה דיה" (מושג של וויניקוט שאני מאוד מתחברת אליו) 

ההבנה של הדבר הזה עזרה לי להרפות מהמתח, אין דבר מושלם וגם לא צריך להיות. אני אעשה את הטוב שלי וזה בסדר. אני אקבל את עצמי.

השיחה איתך היתה קצרה אבל ממוקדת ועשתה את שלה. הלכתי לישון אחרי אמבטיה ארוכה ומרגיעה וקמתי ב13.30 עם צירים!!!

עדיין הבטחון שלי לא חזר לעצמו ולא הייתי בטוחה שמה שאני מרגישה זה באמת  באמת זה. נסעתי יחד עם רועי למילדת- היה לי תור לעשות זירוז- סטריפינג.

זו היתה הפעם השניה שעשיתי את זה  באותו שבוע, וכשהגעתי המילדת אמרה שהיא חושבת  שאני מתחילה לידה.

משם נסענו לבית החולים שם היה לי תור לאולטרסאונד אבל כבר לא הלכנו אליו אלא ישר לחדר הלידה- כבר התחילו לי צירים סדירים ותכופים.

המילדת שלי הגיעה ונכנסנו לאחר בדיקה ראשונית אל החדר. רק הסבר קצר על המילדות בוונקובר-  

שם אנחנו גרים: לכל אישה יש זכות לבחור בין רופא שילווה את ההריון שלה לבין מילדת

שתלווה אותה לאורך ההריון וגם תילד אותה. אפשר לבחור בין לידת בית לשם מגיעות שתי מילדות יחד, לבין לידה בבית החולים. 

אני בחרתי בבית חולים.

קבלנו חדר לידה טבעי ומיד הרגשנו כמו אורחים בבית מלון. המילדת הלכה להביא לנו שתיה והתנהגה כמו מארחת..

החדר היה גדול במיוחד היו בו אמבטיה ענקית, שירותים ומקלחת. בכלל לא הרגשה של בית חולים.

אף אחד לא נכנס להפריע, לא שמעתי שום קולות מבחוץ. היה נדמה לי שאני בבית מלון פרטי.

  רועי רצה להתרענן מהיום והתקלח.. שמנו מוזיקה מרגיעה והמילדת עמעמה את האורות. בין הצירים שהיו עוד חלשים יכולתי לשכוח שאני בלידה.

בצירים השתמשתי בכל מה שהיה בחדר- באמבטיה והמקלחת, ,מסאזים מהמילדת ומרועי.

הזמן עבר בנעימים אבל ככל שעברו השעות הרגשתי שאני מותשת יותר ויותר. הצירים התחזקו בהדרגה והיה לי קשה יותר ויותר.

אני לא יודעת למה, אולי המוכנות שלי לכאבים היתה פחותה מאשר בלידה הראשונה אז ממש התכוננתי נפשית וקראתי שוב ושוב את החומר.

הייתי מכווננת ללידה  מאוד. הפעם לא הקדשתי זמן לכך. גם כשהלידה התעכבה. הרגשתי שהכאבים חזקים ממני.

הצטערתי שלא בקשתי אפידורל מראש- מחשבה שבכלל לא היתה בלידה הראשונה. בצירים הלפני אחרונים נתנו לי לנשום גאז שטשטש אותי ולא הקל על הכאבים.

רועי התערב ואמר לי להפסיק לשאוף אותו ובאמת הרגשתי שהשאיפה מנתקת אותי מלהיות נוכחת באופן מלא בלידה שלי- עם כל התחושות והכאב שקשורים בה.

רציתי למרות הכל להרגיש ולהיות מרוכזת. ואז הגיעה התחושה הנפלאה והכואבת של הלידה עצמה-

בשביל התחושה הזו היה כדאי לי להתגבר על הצורך באפידורל: התחושה שהנה הרגע הנפלא והבלתי נתפס הזה מגיע- הילדה שלי עומדת לצאת ממני אל העולם.

צעקתי: " זה מגיע התינוק מגיע אני מרגישה אותו" והמילדת ענתה לי- "אני יודעת ,אני יודעת"

ובבבת אחת התינוקת המדהימה שלי היתה כולה בחוץ, עלי,יפהפיה ונקיה, שוכבת עלי ויונקת במרץ..

אין שום תחושה בעולם שתשווה לרגע הזה.

מרגע הלידה לא התנתקתי מהתינוקת לרגע- את הבדיקות עשו כשהיא שוכבת עלי.

פשוט החליפו את הסדינים ונשארתי לישון באותו חדר שבו ילדתי, על אותה מיטה, כשרועי מקבל מצעים כדי לישון במיטה שמוכנה עבורו על ידי! 

כמו לידת בית רק בבית חולים.. אחרי הצהרים כשרוניה הגיעה לראות את אחות הקטנה רחצנו אותה לכבוד שבת באותה האמבטיה שם ביליתי את הצירים..

את הליווי הרפואי המשכנו לקבל מהמילדת בביקורי בית  ונמשיך לקבל אותו עוד כמה שבועות מעכשיו.

עכשיו לאט לאט אני מתרגלת להיות אמא של שתי ילדות, שתי אהובות שכל אחת מהן צריכה ממני משהו אחר אבל בעיקר את אותו דבר- אהבה גדולה וסבלנות.

אליהן ולעצמי

תודה עדה- על שפשוט היית שם כדי לקבל את השיחה ממני

הדס.