דליה מקבלת את עצמה, את המתרחש ומשנה תוכניות

שלום עדה ואור
עבר קצת זמן, אך רק עכשיו אני מוצאת מדי פעם פנאי בשביל לגשת למחשב ולכתוב את סיפור הלידה
עבורכם ועבורנו...

אז ככה-
ביום חמישי, חול המועד סוכות אחרי הצהריים נסענו לארוחה משפחתית אצל ההורים של דובי. כבר בדרך התחלתי להרגיש כאבים קלים מדי פעם. חשבתי שזו בטח התחלה מאוד ראשונית של לידה וייקח עוד כמה ימים. בערב עוד הספקנו ללכת לשיעור והגענו הביתה בערך בחצות. התארגנתי לשינה ובשלב זה הצירים הגיעו כבר בערך כל חצי שעה אך עדיין היו נסבלים בהחלט.
נרדמתי ומדי כמה זמן ( לא תזמנתי ) התעוררתי מגל כאב וחזרתי לישון.  בשלוש בלילה התעוררתי סופית, הכאבים כבר היו חזקים יותר והתחלתי לנוע בכל ציר. ניסיתי תנוחות שונות: על הברכיים, סיבובי אגן, עמידה והשענות וכמובן נשימות עמוקות. התנועות עזרו ושמחתי שהצלחתי לתחם את הצירים לזמנם ובין לבין לנוח ובעיקר שמחתי שלא נכנסתי ללחץ מהמאורע המתקרב...
בחמש בערך דובי התעורר, לא רציתי להעיר אותו קודם , העדפתי שיצבור כוחות. בשלב זה הצירים הגיעו בערך כל חמש – עשר דקות ונהיו קצת יותר כואבים. דובי עזר לי לעבור אותם בתנועות שונות ובעיקר בהישענות עליו. והכי חשוב , הזכיר לי כל הזמן את הכוחות שלי ועודד אותי מאוד.
לקראת שבע בבוקר הצירים הלכו והפכו להיות כמעט בלתי נסבלים, הדרך הטובה ביותר לעבור אותם היתה לעמוד ולהישען על דובי, או על הקיר ולהשמיע קולות נמוכים. הבהרתי לדובי שהוא לא עוזב אותי בשלב זה. בנתיים סיימתי להכין את התיק בין ציר לציר, על אוכל לא יכולתי בכלל לחשוב. לקראת תשע כבר לא יכולתי לסבול את הכאב שהגיע בערך כל שתי דקות ונמשך לפחות חצי דקה כל פעם. למרות שחשבנו בהתחלה שנבלה הרבה זמן בבית, ראיתי שהצירים כל כך תכופים, ארוכים וכואבים שהחלטנו ללכת לבית חולים ולבדוק מה המצב.
מזל שאנחנו גרים קרוב לשערי צדק כי לשבת באוטו היה מאוד לא נוח...
נכנסתי לקבלה קצת אחרי תשע, בבדיקה התברר שאני בפתיחה של שלוש אבל הראש כבר מאוד מאוד נמוך, לכן – כך אמרה האחות – מאוד מאוד כאב לי כבר בשלב זה.
בעצת האחות נכנסתי למקלחת זה בהחלט עזר להוריד את עצמת הכאב, אבל לא לאורך זמן. כשיצאתי נבדקתי שוב – הפעם פתיחה של שלושה וחצי סנטימטר.
לא ידעתי כבר איפה לשים את עצמי מרוב כאב, כל התנועות שעשיתי לא עזרו כבר, בעצת האחות ניסיתי כדור פיזיו ( הכל עדיין בקבלה, במיקום לא נוח... ) הרגשתי שגם הכדור לא מוריד את עצמת הכאב בכלל.  האחות אמרה שאם אני מחליטה לקבל אפידורל יכניסו אותי לחדר לידה ואם לא, נחכה בקבלה עד שהלידה קצת תתקדם. לא ידעתי מה להחליט, רציתי לידה טבעית לגמרי אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בכאב.
עוד לפני הלידה דיברנו על כך שהשאיפה שלי היא ללדת בלי אפידורל אבל אני באה ללידה בלי החלטות חד משמעיות ומקבלת את מה שקורה. עכשיו הרגשתי שאם אני רוצה גם להרגיש חוויה חיובית בלידה, ללוות את התינוק שמגיע בדרכו החוצה ולהיות נוכחת – כל זה לא יתאפשר לי כשאני ממש לא מסוגלת לעמוד בכאב. החלטנו ביחד שאקח כבר אפידורל. אני חושבת שאחד הדברים שלקחתי מהקורס התבטא כאן – היכולת לקבל את עצמי משנה את התכנית, היכולת לקבל את זה שכנראה הכאב הוא מעל ליכולת הסבל שלי.
בשעה אחת עשרה נכנסתי לחדר לידה – חיבור למוניטור ולנוזלים לקראת האפידורל. הכאבים הלכו והתעצמו ומאחר ועכשיו הייתי חייבת לשכב הכאב ממש הוביל לדמעות.
תוך חצי שעה בערך הגיע המרדים. נורא פחדתי מהזריקה עצמה אך למזלי זה עבר בשלום.
בהתחלה האפידורל לא לגמרי השפיע, עדיין הרגשתי כאבים חזקים בחצי גוף. בעצת המיילדת והמרדים הוסיפו לי עוד חומר והפעם זה עבד.
את השעות הבאות העברתי על המיטה, מדי פעם עלו מחשבות של אכזבה – הרצוי מול המצוי, אך הצלחתי לתחם אותם למקומם ולא לתת להם להעציב אותי.
אחרי כמעט שעתיים כבר הייתי בפתיחה של שמונה ס"מ, שמחתי שהלידה מתקדמת מהר למרות האפידורל. שמנו לנו קצת מוזיקה מרגיעה, וקצת דברנו אל התינוק שעומד להגיע אלינו. אני הייתי רגועה, אפילו מחייכת. עוד שעה עוברת ואני בפתיחה של תשע ועכשיו התהליך קצת נתקע. הראש אמנם נמוך אך לא מספיק. המוניטור מראה על צירים חזקים, אני מרגישה משהו מאוד מעומעם בהתחלה, אך באיזשהו שלב אני מתחילה להרגיש כאב מסוג חדש – מסתבר שאלו צירי לחץ, אותם הרגשתי למרות האפידורל ואת הכאב הזה הצלחתי לשאת. בשלב מסוים המיילדת הציעה לנו לפקוע מי שפיר כדי לקדם את הלידה. לא הבנו למה – הרי הלידה מתקדמת די יפה. האחות הסבירה בכנות שיש להם אינטרס לזרז את הלידה כי הם במצוקת חדרים. סרבנו להצעה ואז הגיע האחות הראשית והסבירה לנו שוב את המצוקה שלהם, דיברה על כך שאנו צריכים להתחשב באחרים. וחוץ מזה הסבירה שאין בכך שום סיכון מכיוון שהראש כבר מאוד מאוד נמוך. נשארנו לבד לדון בנושא. הדמעות ישר התחילו לרדת, ראינו שהצוות די מתעקש בעניין ולא רצינו ללכת נגדם, אבל גם חששנו. התקשרתי לחברתי הרופאה ( רחל ) והיא חיזקה את דברי הצוות שבאמת בשלב זה כבר אין בכך סיכון. המיילדת חזרה והסכמנו לפקיעה. שק מי השפיר היה כבר כל כך נמוך שהיא פקעה אותו באצבע.
השעה כבר שלוש – המיילדת מתחלפת , הפקיעה הובילה לפתיחה מלאה אך עדיין צריך קצת לחכות שהראש ירד עוד קצת כדי ללחוץ. בנתיים אני מתפללת, עלַי, על התינוק שעומד להגיע בשלום והרבה גם על חברות. תפילה עמוקה וטובה. דובי כל הזמן יושב לידי, תומך, בין לבין אומר תהילים. עוד שעה עוברת והלחץ שאני מרגישה הולך וגובר. המיילדת ממליצה לי כבר להתחיל ללחוץ בעדינות.
האפידורל כבר פחות משפיע ואני מרגישה קצת את הצירים וכך יודעת מתי ללחוץ .
בשלב זה אנחנו מבינים שהילד כנראה כבר יוולד בשבת-  שמחת תורה. מוזר לקבל שבת וחג בחדר לידה, בלי להדליק נרות בלי ההכנות הרגילות ומצד שני עם תפילה גדולה ומיוחדת במינה.
בשלב מסוים אני מרגישה כבר בעצמי את הראש מתחיל לצאת ובדיוק המיילדת לא נמצאת. דובי רץ לקרוא לה ואני מבקשת שלא תעזוב אותי...
עכשיו הצוות שכולל כרגע שתי מיילדות מתכונן ללידה עצמה. אני לוחצת לפי ההוראות, נושמת בין לבין בעזרת התזכורות של דובי. הלחיצות האחרונות ארכו כמעט שעה,  לצערי המיילדת נאלצה גם לחתוך קצת - והנה הנס קורה. אני כמו בתוך חלום שומעת מסביב את הקולות שעד אז תמיד היו רק בסרטים – הנה הראש כבר בחוץ, עוד קצת והנה עידו שלנו יצא לאוויר העולם- חצי שעה לאחר כניסת השבת, ערב שמחת תורה בשעה עשרה לשש. היה לנו ברור שהוא רצה להיוולד בשבת ולכן חיכה בבטן עד עכשיו.
מיד שמו לי אותו על הבטן ואני בוכה מהתרגשות ומשמחה לראות אותו ולדעת שהכל עבר בשלום. כמה דקות אנחנו איתו בהתרגשות ראשונית ואז לוקחים אותו ואותי תופרים. גם מזה פחדתי לפני מאוד ולהפתעתי אני לא מרגישה כל כאב ומכיוון שאני כבר אחרי כבר בכלל לא אכפת לי...
באותו זמן  דובי עורך הכרות ראשונית עם עידו ולומד איך מחזיקים תינוק בן יומו... והנה סוף סוף הוא חוזר אלי ואפילו קצת יונק. שנינו מרוגשים, שמחים, ועוד רגשות שאני אפילו לא מצליחה לקרוא להם בשם.

לפני הקורס מאוד פחדתי מהלידה, בחודשים שאחרי הקורס ובעזרת הכלים הפחד מאוד ירד, האמונה בכוחות שלי ובעזרתו של בורא עולם – עזרו לי להגיע ללידה עצמה רגועה, לקבל את מה שקורה גם כשזה לא היה בדיוק לפי התכנון ובעיקר להיות נוכחת, מתפללת, מלווה את עידו בדרכו אלינו. ודובי בעזרת הקורס היה מעורב הרבה יותר גם בחודשים שלפני וכך גם בלידה עצמה הרגיש שהוא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

אנחנו כל כך שמחים שהיינו בקורס ומודים שוב גם שלושה חודשים אחרי הלידה...

ועוד דבר אחרון- בשבועות הראשונים שאחרי הלידה היה לי מאוד קשה להתרגל למצב החדש. הכאבים הפיזיים שהגיעו כל פעם ממקום אחר, חוסר השינה, ההבנה שמישהו תלוי בי לגמרי, הקשיים של תחילת הנקה וההורמונים המשתוללים שהביאו לבכי בלי סיבה מוגדרת. כל זה ממש גימד בעיני את הקושי והכאב של הלידה, כששאלו אותי איך היה עניתי שיותר קשה אחרי.
מצד אחד אני חושבת שאולי אם הייתי יותר מוכנה לקשיים, הייתי מצליחה יותר לקבל אותם לא מצפה ישר להיות האמא המושלמת... אבל מצד שני יכול להיות ששמעתי על הקושי רק לא הייתי פנויה באמת להבין עד כמה זה קשה בגלל שהייתי מרוכזת בלידה עצמה שנראתה לי הדבר ההקשה מכל.