מאת: סמדר ברנד

הן מגיעות אליי, יפות, בשלות, לפעמים לבד, לפעמים יחד עם בן זוגן. בד"כ סביבות חודש שמיני להריונן הראשון, או השני, או השלישי. אחרי שלב  התה והעוגות, אני פותחת בשאלה: “איך אפשר לעזור?”.

התשובות מגוונות, המכנה משותף. כולנו רוצות להגיע מוכנות ללידה.

ארבע שנים מעסיקה אותי השאלה הזו, והאחריות הגדולה שהיא נושאת בחובה. כיצד מכינים ללידה?

מתוך כר התשובות האפשריות לסוגיה, אני בוחרת להביא בפניכם התייחסות קצת שונה, פחות מקובלת,

שאני מקווה שתאיר באור אחר, נוסף, את העניין.

יש גלגל של חיים.

עיבור – הריון – לידה – חיים – מוות – חיים בעולם אחר – עיבור.. וחוזר חלילה,בלי עצירה, בלי התחלה, בלי סוף. תהליך בלתי פוסק של צמיחה, השתנות, מעבר מצורה לצורה, פשיטת צורה ולבישה של צורת חיים אחרת, השתכללות. עבור הנשמה, החלק החי, המחייה, הנצחי, שיודעת בפנימיותה מאין היא באה ולאן היא הולכת, זהו נתיבה.

נכון, במבטינו האנושי והרגשי, לידת תינוק היא נקודת התחלה של קשר חי ואמיתי, נקודת מפגש חדשה, כשם שפטירת אדם מהווה עבורנו פרידה מהחי - סיום של קשר. יש להסתכלות זו ממשות גדולה, תוקף והגיון רבים. זאת החוויה הרגשית שלנו.השאלה הגדולה היא האם חוויה רגשית זו תואמת את התפיסה האמונית שלנו ביחס למערכות הקשרים בין הנשמות?, ובמילים פשוטות יותר,

האם אנו מתיחסים רק למה שאנו רואים? האם אנו מגדירים קשר עפ"י יכולות הביטוי המילוליות שלו? באיזה אופן אנו קשורים לחיים שלפני ואחרי העולם שלנו? שאלות אלו אינן מופשטות, ואינן מנותקות, התשובות להן מהוות יסוד משמעותי לאופן שבו ננהיג את עצמינו כהורים.

הרב קרליבך בקובץ מאמריו על קדושת החתונה מספר שכשזוג נמצא מתחת לחופה מתקבצות מעל כל הנשמות שעתידות להיוולד לאותו זוג ומתרגשות יחד איתם, שזהו השער לקראת השער שלהן אל העולם..

מהיבט אחר של הסוגיה, לפי הסטטיסטיקה, לידות שניות לרוב מהירות, “קלות" ובריאות יותר לעומת הראשונות. כמובן שהסיבות לכך רבות, אך לסיבה הפסיכולוגית, שהיולדת כבר מכירה ומתיחסת לעצמה כאם, ומרוכזת בלידה בתינוק החדש שמצטרף לאחיו או אחותו הגדולים, לסיבה זו השפעה חיובית גדולה.

זוג בהריון ראשון הם אבא ואמא של העובר שגדל להם בבטן. הם הורים לכל דבר ועניין.

בערך בסוף החודש השני להריון, ישנו תינוק ברחם האם. קטן מאוד, מערכות גופו אינן בשלות ולכן אין לו יכולת קיום עצמאית, הוא תלוי באמו ומחובר אליה. אך הוא אדם קיים בפני עצמו. לפי כל המחקרים, קולט וזוכר כל מה שיגיע אליו מאמו, מהחמצן שהיא נושמת ועד לחוויותיה הרגשיות. כל אלו מצטרפים ונהיים שלו, חלק ממנו, חלק מהידע שאתו יעבור אל העולם שמחוץ לרחם.

רגעי הלידה, לפיכך, הם רגעי מעבר, גילוי מהפנים אל החוץ, סנטימטרים ספורים של מסע, משק הרחם החמים לזרועותיה של האם. לתהליך הלידה עצמו יש אספקט של ביטוי, ועוצמה של גילוי קשר. קשר של האם עם אלוקים, עם עצמה, ועם העובר שלה. קשר שקיים מבעוד מועד, קיים כל הזמן.

יכולות להיות שם הפתעות רבות, אך בעיקר יש שם המשכיות והתעצמות של קשר קיים.

מבחינה תרבותית, חברתית, תקופת ההריון אינה מקבלת יחס בפני עצמה. ישנו מעקב רפואי, מי שרוצה הולכת ליוגה, יש מעט ספרים שמסבירים מה קורה לך שם בפנים, ולקראת סוף ההריון, ככל ששעת הלידה מתקרבת, תהיי מוקפת באפשרויות של קורסים, הכנות, מפגשים והדרכות, לקראת טקס המעבר העומד בפנייך. (איני אומרת את הדברים בשיפוטיות, אלא מסקירה של מרבית האפשרויות שקיימות כיום בארץ)

תארו לעצמכם, כיצד היה נחווה הריון, אם אחת לשבוע, מתחילת ההיריון, היו נפגשות מספר נשים בהיריון עם מנחה, ללימוד משותף, לבילוי זמן של כל אחת עם הגוף שלה, עם העובר שלה. מתרגלות נשימה, תנועה, רואות את מצב גופו של העובר, מעבדות חוויות רגשיות, משוחחות על אימהות, מתפללות, מנהלות יומן אישי שמתאר את ההתפתחות הנפשית לאורך רצף ההיריון ועוד ועוד..

ממשות את הקשר עם העובר, מקדישות לו זמן, התייחסות, ומביאות זאת לידי ביטוי באופנים שונים.

אני יודעת שזה קורה בצורה פרטית, אך מה היה קורה אם זאת הייתה הקריאה החברתית שלנו, ההתייחסות המקובלת להריון. כמו שיש חוג דיאדי לאמא וילד בן ארבע, זמן משותף לטיפוח הקשר, כך גם מתחילת היריון – זמן משותף לטיפוח הקשר! מה היה קורה אם במקביל לליווי הרפואי שיש לעובר, יינתן גם ליווי רגשי של יחס אם -עובר.  הרי בזה מדובר, בסופו של דבר..

הרעיון הזה, מעבר להיותו צורך שלי ברמה האישית כאמא, בשלושת ההריונות שחוויתי, נובע גם ממפגשי ההכנה ללידה שאני עושה. כ"כ הרבה אני שומעת: “אל תדברי איתי על תינוק, קודם נלד, אח"כ נהיה הורים", “תלמדי אותי לנשום", “תלמדי אותי תנועות נכונות", ”העיקר לעצום עיניים ולהיות אחרי זה". ותמיד בסוף המפגש אני יושבת מול המחברת (אני מסכמת וכותבת תוך כדי הפגישה, זה עוזר לי:) ובודקת את עצמי, איך אני יכולה לקחת אחריות על תהליך הכנה ללידה של אישה?! איך בשלושה מפגשים לומדים לנשום, להתנועע בטבעיות עם בטן בחודש תשיעי, להקשיב לגופך ולזהות מה הוא אומר לך וללדת תינוק בלי לרצות לדבר על זה עד שתחבקי אותו?!

אני יודעת שאני מקצינה. אני גם יודעת שהאחריות היא של כל אחת, באופן שבו היא מנהיגה את עצמה ופועלת בצורה הכי הכרתית שיכולה. אני גם יודעת בוודאות שכל מי שעשתה הכנה ללידה בדבש מסלע, סיכוייה רבים וטובים לחוות לידה שמחה ובריאה ולהתחיל את חווית ההורות ברגל ימין. הידיעות האלה מרגיעות אותי.

באיזו שהיא פינה בלב שלי, יש לי חלום, שהקשרים שלי עם נשים שמגיעות אליי, יהיו מספיק בשלים, ארוכים ועמוקים כדי  שאוכל באמת  לתרום להן, שאשה בסוף חודש תשיעי תוכל להתרגש בנחת, לצפות בשמחה, לרקוד את הצירים מתוך קשב עמוק פנימה, לשאת תפילה ולאהוב עד כאב, כדי שהנשמות החדשות שייוולדו בדורנו יתגלגלו לכאן מתוך שלווה ואמונה.

אני מאמינה בכל ליבי שזה אפשרי, עבור כל אחת מאתנו.

מנצלת את הבמה הזו כדי להודות לצוות דבש מסלע, ובמיוחד לעדה גיל, שבבית מדרשם ירשתי אבני דרך שמלוות אותי, ותומכות בי, בכל מקום וזמן. תבורכו במעשיכם.

סמדר ברנד, נשואה ואמא לשלושה, עוסקת במחול, גוף ונפש, תומכת לידה ומלווה נשים.

למדה בקורס של דבש מסלע ואף היתה אסיסטנטית בקורס דולות אחר של דבש מסלע.

כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת