מאת אור גיל

בינות צל וברכה קרירה ביום קיץ לוהט, חָלַק עִמי חבר, את כאביו ואת משבריו. ואף אני הדהדתי לו מאלו שאצלי. בתוך שיחתנו עלתה בו השאלה: למה?! למה?! ונאמרה האמירה הכואבת:  "טוב מותי מחיי".

תחושות דומות, פחות עוצמתיות בכאבן, מתלחשות ברוח כל אחד, גם על דברים הרבה יותר פרוזאיים, אך מעשיים וקונקרטיים בחיינו. בלשונו של הראי"ה קוק (שעתה מלאו 75 להסתלקותו): "שהנפש שואלת: למה שלא יהיה הכל נשגב, הכל טוב גמור, הכל גדול... ההרגשה של המכאוב והצער ששואלים עליה מפני מה היא מצויה...המרירות והעילוב שהננו מרגישים... " (1)

איני מתיימר להשיב על שאלות נצח אלו, אלא מביא משהו מהבנתי הדלה (ובעקבות מאמרו של הרב) שממתיקה אצלי את שברַי ונותנת כוחות ברוחי ואברי, והיא, ההבנה והקבלה הנפשית שהתיקון הוא מציאות של לכתחילה. שאני חי בעולם של תיקון. זאת אומרת שהשבירה וש"המרירות והעילוב" – הם קיימים מלכתחילה בעולם, כדי להביא את התיקון וכדי לאפשר לנו בחירה ולא לחיות רק על לחם חסד.  

מתוך הבנה זו ניתן להאיר פרשיה מפורסמת בתורה. הפרשה של לוחות הברית. לאחר המעמד הגדול, שאין גדול ממנו, מוריד משה אלינו לוחות אשר הם מעשה אלוקים, ומשברם אל מול המציאות שאינה מסוגלת לקבלם כהווייתם. לאחר הימים של הטיפול של משה בשבר, נאמר למשה: "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה... וָאֶפסול שני לוחות אבנים כראשונים, וָאַעַל ההרה ושני הלוחות בידי. ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון..."(2). וביום הכיפורים חזר משה למציאות שבתחתית ההר, אלינו, לתוך החיים של העולם הזה, עם לוחות חדשים.

בעיני, ניתן להבין שהתהליך מלמד את האדם את מציאותו ותפקידו בעולם. לא לראות את השבירה כמקרה או כפנצ'ר, אלא הוא שרטוט של התהליך, שאנו כעם וכפרטים וכלל העולם, עוברים ומתפתחים דרכו. כל אחד מאתנו הוא יצירה מיוחדת, הוא שליחות ייחודית בעולם, כל אחד מאיתנו הוא תורה. כל אחד הוא תורה מיוחדת שנדרשת בעולם לכבודו והדרו של הבורא. כל אחד מאיתנו מופיע כמו הלוחות. כל אחד הוא לוחות. "מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא" (3). אך הלוחות הללו שבורים. הדרך למימוש התורה שאנחנו מופיעים, היא דרך השבירה. השבירה היא כדי שאנחנו נפסול לנו, לטובתנו את הלוחות החדשים שלנו, כמו שנצטווה משה עבור כולנו.

מהמילים "פסול לך"  למדו חז"ל שמשה התעשר מפסולתן של הלוחות החדשים, מפרורי האבן שהותזו הצידה כאשר חצב את הלוחות החדשים. וכי יעלה על הדעת שמשה עשה מכירה פומבית ומכר לכל המרבה במחיר את פרורי האבן?! אלא נלמד שהתעשרותו של משה באה כתוצאה של פעולת הטרנספורמציה - מלוחות שבורים ללוחות חדשים. תוצר הלואי מחציבה זו הוא עושר נפשי, העושר שנולד מהתיקון שעשה משה מעת ששבר את הלוחות ועד שנצטווה לפסול לוחות חדשים, כדי להסדיר את המציאות החדשה שלאחר השבר שנעשה על ידי האדם. זו זכותו של משה וזה העושר שלו שבא מפסולתן של הלוחות השניים. כך כל אדם, כל אחד מאתנו, על ידי החציבה האישית, על ידי פסילת הלוחות האישית שלו את השבירות שלו, הופך את מעשה אלוקים, שניתן לו בלוחות הראשונים, למעשה האדם על ידי הלוחות החדשים, לזכותו ולעושרו של האדם, לעושרו ולאושרו של כל אחד מאיתנו.

נשים לב כי משה מעלה את הלוחות להר סיני ומורידם שוב. שם בהר נכתבים הלוחות מחדש. על מנת שלא תזוח עלינו גאוותנו ודעתנו לא תשתבש, עלינו להעלות את עבודת היצירה החדשה שלנו עימנו להר סיני. להעלות את התורה שאנו, את עצמנו, למפגש כתיבה עם האלוקים. להעלות את עצמנו להסתכל על השבירה ועל תיקונה, כקבלת פני שכינה.

על ידי ענוה וצניעות, על ידי קבלה באהבה את השברים שלנו ואת תיקונם - אנרגית הכאב של השברים מתמתקת לעבודת בנין וחדות יצירה ובריאות. לב האבן השבור הופך ללב בשר מלא רחמים וחמלה וענוה. אנו ממירים את האנרגיה השלילית של סבל ומרירות וטרוניות, לאנרגיה יצירתית, לכוח מחדש ומאיר. אנו זוכים לקֵרוּן פנים. חז"ל גם לומדים, כי שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון יחד עם הלוחות החדשים. שתי האנרגיות הללו של השבר ושל התיקון מתחברות במקורן, בעליה הנשנית וחוזרת שלנו מתחתית ההר, מהשבר, אל ראשו של ההר, שם שוכן ערפל ההתגלות האלוקית אלינו, וחזרה אל התחתית.

מרגש הכאב והמרירות אל רגש הבחירה והיכולת, מרגש החולשה והעלבון אל התיקון, אל יותר דיוק, יותר אהבה ויותר עין טובה ולימוד זכות. הנפש נכנעת באהבה לקבל את השבר ואת תיקונו. "ההרגשה של המכאוב והצער, ששואלים עליה מפני מה היא מצויה, וזה מתבשם על ידי קבלת יסורין באהבה, שהיא מידת הדעת העליונה, ועל ידי סקירה עליונה למעלה מכל דעת באמונת מהות הטוב" (1) בִּמְקום להתייאש ולבַעֵט, אתפלל בטבעיות על החיים שלא ישברו עוד, על הייסורים שלא יבואו עוד, שיחלפו. לנשק את הכאבים שכבר כאן, כי הם הכלים שלי ליצירת הלוחות החדשים שלי, ליצירת התורה שאני. (יחד עם הבנה שחלק ניכר מהשברים והכאבים אני גרמתי לעצמי ושאני אוחז בהם ולא משלח אותם). במקום אין אונים, לצאת אל ההבנה שאֵינִי ממתין עד ש... עד שהמציאות תשתלם כדי שהשמחה תהיה שרויה בי, אלא שמח ביצירה והתיקון לכשעצמם. כל הזמן מייצר את התורה שאני. כל הזמן חי בחוויה של ברור, חיפוש ותשוקה להתחדשותי, לתיקוני – לעשיית החלק שלי בתיקון הכללי שמעבר אלי. המטרה אינה התוצאה אלא ההשתנות וההמתקה. לפסול את הלוחות החדשים שלי ובדרך לפגוש פני שכינה בעליית הדעת ועליית הרצון והסכמתו בשברים ותיקונם. "לך –לטובתך".

במילים "לקבל" "קבלה",  נאמר שאין בחירה על השבר שכבר נשבר, אלא יש בחירה ואחריות על היחס אל המציאות ואל הרצון והיכולת לעשות אִתם משהו ולשנות. לעשות בחלקיות המתאפשרת. גם להתפלל על הייסורים שיתרפאו וגם לקבלם כדי להשתמש בהם לעילוי ותיקון וזהו שכרם, זהו ההתעשרות של פסולת הלוחות החדשים שאנו פוסלים וכותבים בהר סיני שלנו הבוער באש עד לב השמים עם קולות וברקים שעליו.

"להיות נושעים בתוך המֵצר עצמו שלא לברוח, רק למצוא דרך תוך המֵצר עצמו... וכתיב מן המֵצר קראתי . קריאה היא דבקות. שגם מתוך המֵצר נמצא דרך דבקות אל הבורא" (4)

ולסיום, הערה על זוגיות. גם הזוגיות עוברת תהליך של תורה מתחדשת, של שבירה ויצירה. היא מתחילה במעמד נשגב, בהר סיני של ברית האירוסין ושמחת הנישואין. מתחילה בהתאהבות נפלאה. בהתרקמות הבית המשותף. כותבים יחד בְּהר האהבה, את הלוחות הראשונים שלנו, את החלומות  והחזונות, את היום-יום הראשוני ומתיקות ראשוניותו והתנסותו. אך כל אחד מבני הזוג נושא בפנימיותו את שברי הלוחות הכמוסים שלו, שאת חלק מהם עוד לא למד ולא הכיר כראוי בעצמו. כל אחד נושא את פצעי ילדותו ושריטותיו, ומצפה בסתר ליבו, אף ללא מודעות גלויה לכך, שבן זוגו ירפא את שבריו, את מכאוביו, ואת כישלונותיו. שבן הזוג יפצה אותו על חסרונותיו ויתקן את הלוחות השבורים שלו. אך עם הזמן, בשלב הזוגי של הירידה מהר סיני אל העגל והמחולות של החיים, מגלים שיש חלקים שבהם בן הזוג, לא רק שלא מרפא כאבים מסוימים, אלא דווקא הוא יותר מתסכל אותם ומדגיש את שברונם. שם יוצאת התביעה הרגשית מתוכננו כלפיו – "תשתנה עבורי, אל תתסכל אותי במקום כאבי. חובתך לתקן אותי". רגשות המרירות והכעס הסמויים מולידים את הקונפליקט והמאבק.

הסוד כדי לצאת מבור זה, היא ההבנה העמוקה, שאת השברים שלי, את תחושת החסר שלי, עלי לרפא בעצמי. לא לתבוע את תיקוני מבן זוגי. הבנה זו של כל אחד מבני הזוג, מפנה את האנרגיה של המאבק, אל אנרגית תיקון עצמי. רק אני אחראי ויכול לתקן את החלקים החסרים שלי. כשאני לוקח האחריות עלי ומתחיל לנוע ולעשות שינוי של עצמי, אז, לחץ המאבק הולך ומשתחרר. השחרור של התביעה הסמויה, מאפשרת לבן הזוג להשתתף ברגש טוב בתיקון שלי, לעודד ולתמוך בי במלאכתי לתיקוני, וגם לעשות בעצמו את התיקון שלו. וככל שכל אחד מבני הזוג מתקן ומתחזק התחזקות אמיתית, החזקות שאיננה אשלייתית (לא על יד התגברות על בן זוגו והכנעתו), כך האהבה מתעמקת ומצמיחה ומפתחת, נותנת חוסן אמיתי לזוגיות.

(1) הראי"ה קוק/שמונה קבצים, קובץז/סג, אורות הקודש ב/תסא-תסב

(2) דברים י/א-ד

(3) שמות לב/טז

(4) שפת אמת פר' מסעי תרס"ד