מאת משה בנימין

בחנוכת הבית של ביתנו החדש תלינו בשמחה ובהתרגשות שלט יפה וצבעוני על דלת ביתנו המבשר ש"כאן גרים בכיף משה ולירון בנימין". כשחברי הטוב ראה את השלט הוא אמר בצחוק- רציני "בשנה הראשונה לנישואין צריך לשים על הדלת את השלט "סכנה כאן בונים". נבהלתי. האומנם?

ואז הבנתי...

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" המקום בו גדל, התחנך ולמד מעצבים את אישיותו, הרגליו, רצונותיו וכמובן את תפיסת עולמו.

במהלך חייו ראה האדם תבנית מסוימת של "בית", הוא בעיקר מכיר את הבית שבו הוא גדל, איך הבית שבו הוא גדל התנהג, מה הייתה חלוקת הנטל בבית, מי עשה מה,מהם המעשים ששמחו את ההורים, על מה רבו בבית ומה היה אופי הוויכוח – את כל המטען הזה וכמובן עוד דברים אחרים האדם מביא איתו לביתו שלו לזוגיות החדשה שאותה הוא מייחל לבנות.

וכמובן, גם רעייתו מגיעה עם מטען כזה או קצת אחר...

ועוד יותר מכך, במסגרות שבו למדו בני הזוג התבנית המאוד מסוימת של בית יהודי הוא בגדול "האב הוא שר החוץ והאם היא שרת הפנים" ועם זה הם יוצאים יחד לדרך.

בשלבים הראשונים של בניית הבית, אחרי ההתרגשות של החתונה, שבע הברכות, שבת חתן, שבת במכינה לכבוד החתן, שבת במדרשה לכבוד הכלה ועוד ועוד, החיים "נכנסים למסלולם" הטבעי והרגיל, שבמסלול זה נקבעים היסודות האיתנים המייסדים את הרגלי הבית.

פעמים רבות ובאופן טבעי יש מרחק רב בין מה שהבעל ראה בבית הוריו למה שהאישה ראתה בבית הוריה ונוצר מתח (גם אם הוא תת- קרקעי) שהדברים לא מתנהלים כפי שחשבתי וכפי שהכרתי. מיסוד חלוקת הנטל בבית הוא אחד השלבים הראשוניים שהזוג חווה בבניית הבית ובתוך כך איך מארגנים את הלימודים, העבודה, חינוך הילדים (בעתיד הקרוב) ניהול הבית והטיפול בגינה, מי עושה מה ואיך מרגישים עם זה בנוח ובשמחה?

אני זוכר את עצמי בתחילת הנישואין מסתובב עם תחושה עמוקה של תסכול, אכזבה ואפילו קצת כעס על רעייתי שהרי איך זה יכול להיות שאני מגיע אחרי יום קשה ועמוס בעבודה ולא מחכה לי ארוחת ערב חמה טעימה ונעימה??? הרי כך מתנהל כל בית, כך התנהל הבית שבו גדלתי! האם לא מגיע לי "קצת שקט"? כמה אני יכול לוותר? מה אני פראייר?

דילמה, אתה מעיר לרעייתך? כועס? שותק? מבליג? מוותר? חיוך מאולץ אולי? מכין ארוחת ערב ודואג שהיא תרגיש שאתה לא מרוצה?

עם התחושות האלו פניתי לאור גיל, (שבמאור פנים וברגישות רבה לימד אותי לקראת החתונה), בשיחה זו, בין הניווטים לחניכת צוער בתרגיל בבה"ד 1, נאמר משפט ששינה תפיסתית את היחס למורכבות שמתגלה בעוצמות רבות בשלבים הראשוניים של הזוגיות והאמת שגם בשנים שלאחר מכן.

"הבית הוא של שניכם" אמר לי אור, בפשטות ובטבעיות, "הבית הוא של שניכם".

נחזור לארוחת הערב. כשאתה נכנס לביתך בשעות הערב לאחר יום עבודה קשה ומורכב עם המחשבה וההבנה שהבית הוא של שניכם, אתה פתאום שם-לב שהבית מסודר, שרעייתך סיימה לכתוב עבודה ללימודים, שהכלים בכיור נשטפו והכביסה כבר מקופלת בארון. המבט נפתח ומכיל בתוכו את המחויבות ההדדית לניהול הבית.

בהבנה עמוקה של המשפט הקצר הזה טמון בעיניי סוד בניית הבית שמשמעו, מה שראית אתה וזוגתך בבית הוריכם הוא חשוב וטמונה בו סגולה גדולה לחיי זוגיות, מה שלמדתם בישיבה, באולפנה ובתנועת הנוער הוא מהותי ורלוונטי, אך ביתכם הנבנה כעת הוא שלכם ואתם אלו שתיצקו לתוכו את החשוב לכם. אתם תצטרכו להחליט מה תהיה חלוקת הנטל בבית על פי מה שנכון לכם – משום שהבית הוא של שניכם ולכן מי יעשה מה בבית היא החלטה זוגית משותפת, שבבסיסי החלטה זו יכולים להתייחס למה שבן הזוג אוהב יותר לעשות, עם מה הוא מסתדר ויותר מכך מעמיקה הבנה זו כשאין תחרות בחלוקת הנטל אלא אחריות משותפת.

האחריות המשותפת מביאה את בני הזוג לעשייה בבית מתוך שמחה, לחשיבה חיובית על בן הזוג, ללימוד זכות, להוקרה על המאמץ בניהול הבית ולמזעור המובן מאליו. שלא נטעה לחשוב שציר הבניה הוא ישר והתנועה היא חד כיוונית, זה דומה יותר לתמונה סיסמוגרפית של קרקע טיפוסית, יש עליות וירידות, חדות, כהות, יש אכזבה ושמחה, אך תפיסה זו מחזירה אותך תמיד לנקודה יציבה, ברורה ומהותית שאליה תמיד טוב לחזור בעת משבר. היא מחזקת ונותנת כוח להמשיך יחדיו.

בעיניי, לתפיסה זו השפעה גם על הילדים ללקיחת אחריות משותפת על הנעשה בבית ופתאום הופך המשפט להיות "הבית הוא של כולנו". השפעה זו הינה השפעה שקטה שבבסיסה דוגמא אישית, ללא הרצאות מעמיקות, הטפות מוסר, כעס ותסכול. נכון, לא תמיד רואים זאת בשנים הראשונות אך אנחנו מאמינים שזה נחרט בנפשו של הילד ומלווה אותו בשלבים הראשונים של עיצוב התודעה.

עם הילדים זה בא לידי ביטוי באופנים שונים ולאו דווקא בהקשר של ניהול ואחריות על הבית. בעיניי הוא מהותי לא פחות באחריות המשותפת על החינוך בבית, אחריות על גידול הילדים, הטיפול בהם, הקימה בלילה להאכלה, להחלפת סדינים לילד שמרטיב ועוד ועוד (לשמחתנו יש הרבה מאוד ועוד ועוד). ידוע שהילדים שלנו מודעים לחולשות שלנו וכשהם רוצים משהו הם יודעים בדיוק למי לפנות, יש ממתק שמבקשים מאבא ויש חטיף שמבקשים מאמא. אצלנו בבית יש משפט שמלווה אותנו בשיח עם הילדים "אמא ואבא הם יחד" הם יחד במובן  האחריות. האחריות היא משותפת והיא של שניכם, הילדים מבינים את זה ומתפתחים לתוך זה מה שמחזק אותם בקשר עם אבא ואמא .

הנה כי כן, אין ספק שבבניה זו טמונה "סכנה" , אך יותר מכך טמונה בה הזדמנות ליצירה משותפת, באהבה, בשמחה ובכיף.

"כאן גרים בכיף משפחת בנימין"

משה בנימין נשוי ללירון,

הורים לשלושה בנים.

גרים בישוב תלם במערב הר חברון, שבו גרים יחד דתיים וחילוניים.

קצין בקבע.