מאת עופר בשן

"כשיש שני דברים "גדולים"- כגון שני גברים שלא עבדו על המידות שלהם - אז ההתקרבות ביניהם היא בעייתית מאוד. אבל כשאחד מהם ממעט את עצמו, כמו ביחס בין אישה ואיש, אותו אחד מאפשר קרבה.

ההתמעטות היא סוד ההתקרבות"    (מקדש החיים / הרב דב ברקוביץ עמ' 8)

כשהייתי נער תיכון לא היו לי חברים, חייתי לבד, עם עצמי. מטייל בסיני או בגולן, מצלם, עובד בגינון. מסובב בהרבה "אטרקציות" אבל לבד. כמובן כשהייתי שם, לא ידעתי שאני לבד.

אבל היום אני יודע. איך ? כי היום אני לא ! 

לפני חצי שנה הייתה לי חוויה ייחודית וראשונית שהייתה בגדר מושלמת עד כדי חשש ממה הולך להשתבש ולפגום בה, אבל היא נשארה מושלמת. נסעתי עם חבר לחמשה ימים לכרתים. נסענו יחד לחופש רצוף חוויות שונות: ים, בירה והרבה נסיעות ובין לבין בעיקר הרבה מפגש של שנינו. שעות נסענו ברכב הקטן ששכרנו ובזבזנו את מיכל הדלק עד תומו.

ב- 450 ק"מ הללו הספקנו לדבר כמעט על הכל. רגעי שתיקה כמעט שלא היו שם. כשנמאס לנו לדבר, עברנו לאנגלית, אבל כל הזמן בדיבור. יצאנו מבדידותנו הגברית טיפוסית, יצאנו משלוותנו ונכנסנו לתדר רציף. היה נפלא. הנופים מסביבנו השתנו ואנו כמו ישובים על ערסל באי בודד איננו זזים לשום מקום. נחים. נמצאים. מונחים.

שיחת חברים קוראים לזה, וזה נפלא יותר מתפילה או מהרבה אופציות אחרות שיעלו לכם בראש. כשאתה מדבר - אתה לא לבד, כבר יש שם שניים. למדתי את זה פעם בתורה של ר' נחמן אבל עכשיו הבנתי. (הלבד הזה הכל-כך מוכר לי, נראה לי ברגע זה עצוב מאוד.) פעם אני ופעם אתה ממעטים עצמנו אחד לשני ומתמלאים מהשני, מתחלפים בתפקידים, אני צועק ואתה הולך אחורה, אתה מדבר שעות ארוכות ואני מגרד בזקני ושואל שאלה. חזרתי לארץ עם ההבנה הזו והלכתי איתה למקום עבודתי, לאשתי ולשכני. אני ממעט את עצמי - עושה את עצמי כלי ומאפשר לחבר להיות בקשר איתי ואז אנו מתחלפים. אני מתארח אצלו והוא מתארח אצלי – כמו נדנדה.

ציקי – תודה.