מאת בארי גיל

חזרתי מהודו לפני כחודש, עמוס וגדוש. ראיתי את המזרח שעליו מדברים בלי סוף, את הנזירים הבודהיסטים שמתקיימים ממנת אורז עלובה, שגם אותה השיגו מתרומה של עובר אורח, את הפרות שהולכות ברחוב באין מפריע, את הילד שמדבר עם אדם בוגר כאילו היו חברים, את אותו נזיר חולק את ארוחתו עם קוף, ואת אותו קוף מקבל את אותו הכבוד מאשה הרה.

העניין שדי חוזר על עצמו בהודו הוא השוויון המוחלט שבין כל הברואים בפלנטה . אם זה קוף אם זה פרה ואם זה נהר שמלא חיים משל עצמו ונברא כמו כל דבר. הכבוד שקיבלתי אני כתייר לא היה שונה מכלב רעב שמחטט אחר ארוחת ערב בערמה נכבדה של אשפה.

ולעומת זו כשחזרתי ארצה ראיתי את הצד השני של המטבע בכל מאודו.

תל אביב, רבותי, הקרה והמנוכרת חוגגת סביבי במבטיהם הקפואים של העוברים ושבים, אלף ואחת חנויות מעצבים, אלף ושניים בתי קפה, הכל נקי ומצוחצח ועם זאת שיקרי ומלוכלך. דור של מלטפי פלאפונים של פריטי אופנה של העצמת אינדיבידואל דורסת ללא רחמים את החלשים אל השוליים. תרבות המערב המנופפת בדמוקרטיה אבל דוחקת את השכבות החלשות. סיסמאות של רוצים שינוי וצדק חברתי שצועקים אנשים שקשה להם להתמודד ולהביע את עצמם בתוך התוהו המערבי. שהם בעצמם רוצים דירה זולה במרכז תל אביב, משכורת גבוהה, איפון, טיסה לחו"ל אחת לשנה, או .. חצי שנה, לשלם פחות להרוויח יותר. אבל בכל זאת רוצים שינוי.

המערב כל כך שטף אותנו, שבלי משים לב נדחקנו אל מלחמת קיום של זהותנו, אל קרב תרנגולות עקוב מדם אודות לאגו הצומח והעקשן שיפתחנו. אך תל אביב היא לא ניו-יורק, לפחות בינתיים, ובניו-יורק לא הייתי, אך אני מתאר לעצמי ששם הכאוס הוא כפל כפליים.

אצל כל אחד ואחד מאיתנו נושבות שתי רוחות חזקות. אחת מקבלת, סובלנית, סלחנית, ומשתווה. ואחת מתנגדת, סוררת, אגואיסטית ועומדת על שלה. ניתן להבחין בזה כשאנו נפגשים עם דעה או סיטואציה שונה מהמוכר, ואז רוח אחת אומרת: " מקובל עלי אני מוצא את עצמי הולך עם זה.." והרוח השנייה תתריס : " אה.. הייתי משנה, פה את זה, ופה ואת זה, ואז אולי לוקח .."

הרוח הראשונה היא המזרחית, המשווה והמקבלת שעל פיה אני לא שונה מכל הברואים ומכך שהאני עצמי שלי בטל. הרוח השנייה המערבית היא זאת שדוחפת אתי לחולל שינוי במציאות, בכדי להגיע למימוש עצמי. מימוש עצמי שמתבטא בבגרויות, תארים, משכורת ובמעמד חברתי.

האם יפגשו אי פעם מזרח ומערב? הלוואי ! כמו ששר יפה בועז שרעבי, ראיתי אותם מתנגשים לא פעם אחת, ראיתי אותם כובשים זה את זה, אוכלים זה את זה.

 לדעתי, ישראל באומות, היא זו שתופרת בין השניים, היא זו שלוקחת ורואה את הטוב שבהם ומאחדת אותם, מגשרת. ישראל היא זו שתכונתה הטבעית היא האיזון שבין השניים. אך הדיוק, ככל שבפועל הדיוק קשה אצל היחיד, קל וחומר שאינו פשוט ליישום בכלל.  

"לעולם אנחנו צריכים להתהלך בתוך השביל שבין השינוי וההשויה, ולעבד את הדעות בצורה כזאת, שיהיה אפשר לכל אחד ואחד למצוא בהם את רוחו המיוחד, ולהיות עם זה נכלל בתכונת ההשויה, הכוללת את הכל לחטיבה אחת         ." (הרא"יה, שמונה קבצים א/כד)

פיסקה נהדרת זו של הרב, היא זו שחיברה לי את המשוואה שבין רוח השינוי לבין רוח ההשויה. בתקווה שבעתיד הלא רחוק, נתהלך כולנו בשביל הנכסף ונדע לעבד את הדעות בחוכמה, מבלי לאבד את עצמינו כל אחד ורוחו המיוחד...

                                                                          שלכם בארי