מאת אור גיל

"חסרון אמונה ביסוד הטוב מביאה מורך הלב... חושש שמא איננו ראוי לתשוקות הרוממות שהנשמה כל כך מתאוה אליהן, ומתוך כך הולך הוא ונופל... וזהו כל היסוד של הנפילה אשר לאדם... חסרון האמונה באור הטוב המאיר בקרבו" (1)

יסוד הטוב שבעולם הוא עובדה. פעולתה נכרת לנו כאשר יש הכרה שכל העולמות הם הזרחה מאור האלקות, ועל כן העולם הוא טוב. 'וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. 'טוב ה' לכל'. מגמת הכל היא הטוב והטוב הוא יסודו של כל נברא.

מתוך הכרה זו ברור, שגם הפרט, היסוד שלו הוא - בקשַת הטוב, תשוקת הטוב ובקשַת האמת. התשוקה הפנימית לאלקות היא מפעמת בַּעומק את תנועות החיים ואת החיפוש הפנימי. אם כך, היכן נסדקת האמונה בטוב הזה?

יסוד החינוך הוא: "ויהי אומֵן את הדסה" (2). המחנך, ההורה בהרגשותיו, ובפעולותיו  מאשר אצל היונק, אצל הילד, את האמונה בטוב שבו, את האמונה ביכולת שלו, את אהבת עצמו, את הבטחון בעצמו ובחיים, את האמון בחיים ואת העין הטובה שלו על עצמו ועל החיים. ההורה המחנך מפיק מהילד את הניחוח המתוק שבו, את תחושת החופש שלו, וקובע בו את חווית נועם החיים ושמחתם, על ידי איזון טבעי של החופש עם הגבולות. זהו כוחו של מרדכי היהודי, המאמין הגדול בטוב, להוציא גם מיתומה מאב ומאם, את האמונה בעצמה וביכולתה. להביאה להיות ראויה לִמְלוּכָה. הנסתר שבה יוצא בריחו הטוב כהדס.

החוויות הן רכוש החיים הגדול ביותר, האיתן והיציב הנרכש אצל האדם. רכישה אשר מתחילה כבר ברחם אמו ובהיותו יונק וילד רך. החוויה היא עמוקה ומושרשת בנפש יותר מכל למידה שכלית והשגה הכרתית שתבוא אח"כ. החוויות של ראשית החיים משפיעות על המידות של הנפש קודם לרכישת ידיעות החיים והמוסר. כאשר סה"כ חוויות החיים הראשונות של שנות הילדות הן אמונה ובטחון של האדם בעצמו ובטוב שבו, אין צורך אח"כ בשכנוע שהוא, האדם, הפרט, יש בו טוב ושהחיים טובים. האדם מעומק נפשו מאמין בעצמו.  המוסר (=הגבולות) בא רק ליישר את הטוב במרוצתו בחיים. אך העיקר הוא שהאמון הפנימי חי באדם, פועם ומאיר בו. הנשמה מאירה, העין אופטימית והחיוך שוכן בַּפָּנים בקביעות.  העשיה מבורכת וגמישה. הנפש לא נאבקת ולא נלחמת, כי היא לא סופגת ביקורת יתרה ושפיטה מחמירה.

כאשר האדם צעיר ורך, תשוקותיו הן בהתאם, אך ככל שהאדם גדל ונכנסים בו מוחין של גדלות - הוא מאמין בתשוקותיו ובטובן. מאמין שהוא ראוי 'לתשוקות הרוממות' שלו, והוא פועל בביטחון להשיגן ולממשן. תשוקותיו מתרוממות לתשוקות עליונות, בהיותו כבר חמוש בבטחון עצמי בחייו, ובטוב שבו. הוא פועל לבנות את חייו החומריים, הרגשיים והאידיאליים בלא מורך, בלא משטמה וללא מאבקי נפש ועלבונות, ללא בזבוזי משאבים ואנרגיה מיותרים, למימוש הטוב שבו. האדם המאמין בטובו, נודב ברחבוּת לב להעניק משלו לזולתו.

כאשר נתבונן בעין חדה סביבנו, נבחין כי אלו ששמחים בחייהם וחווים אותם בטוב, סיבת הדבר היא, האמון שלהם בטוב ולא בגלל השגים חיצוניים כהשכלה אקדמית או אפילו תורנית, ולא בגלל שירשו אמצעים כלכליים. האושר בא מפנימיותו של האדם המאשר את עצמו בטוב שבו. האמון בטוב שבו, היא הנקודה העמוקה שמאשרת את החיים ועושה אותם יותר שמחים. האדם לא תלוי באישור מבחוץ על קיומו, ערכו הטוב וזכותו לחייו, אינו משועבד לְרַצוֹת אחרים. מה שהוא פועל לטובת האחר נובעת מרוחב הלב שלו ומנדיבותו הטבעית. אפשר להניח כי הוריהם של אנשים אלו מאד האמינו בהם.

שמירת כוח האמונה ופיתוחה הוא המתנה והנתינה הגדולה ביותר שהורים נדרשים ויכולים להעניק לילדיהם. זו המשימה העיקרית והגדולה של כל הורה ומחנך – להאמין בילדיו, להאמין בטוב שבהם, להיות כמרדכי אומן את הדסה. לראות את הרצון הטוב ואת הכישורים הטובים שילדם בא איתם לברך את העולם. לראות את טובם של ילדיהם גם כאשר נפשם מתפתחת ומחפשת את דרכה. להאמין בטוב שבהם גם בתקופות וברגעים שיש הסתר, גם בימים שקשה. לבטוח שההדס יִתן את  ריחו הטוב. על ההורה להזהר מאד שלא יתפוס את ילדיו כמממשים את חלומותיו השבורים ואת תקוותיו המתנודדות. יזהר שלא להלביש על ילדיו את אשר נחסר ממנו ואשר החסיר מעצמו. אלא עליו לראות אותם כברואים מצד עצמם, להתייחס אליהם כנשמות שרק הופקדו בידיו כדי לאשר ולהאמין בטוב שטמן אלוקים בנשמתם ובנפשם. טשטוש ההבחנה שבין עצמיות ההורה לבין עצמיות הילד, זהו פח יקוש המכשיל את החינוך הטוב.  הפרדה זו לא קלה, אך משימה הכרחית. על כן משימת החינוך הראשונה של כל הורה ומחנך היא להחזיר בעצמו אל עצמו את האמונה האיתנה בטוב שבו וכך יוכל גם לנהוג כלפי ילדיו.

 גם אני, כשאני גדל ונעשה עצמאי ומגבש זהות – עלי להזהר מאותו פח, להזהר לא להיות מממש חלומותיהם ותפיסותיהם של הורי, רק בגלל שהם מצפים ממני, או כי נטשטש בצעירותי האמון בעצמי ובכוחותיי הטובים. עלי לבחור את דרכי הבוגרת והטובה מתוך חיזוק האמונה בעצמי וביכולותיי.

עלי להכיר ולומר לעצמי, שגם אם גדלתי עם אמון לא איתן מספיק בחיים, גם אם נרשמו בי חלקים חסרים כמו היסוס, הצטדקות על קיומי, מורך בלב, וביקורת עצמית מוגזמת על עצמי ועל אחרים – אין זו גזרה שאין להשיב. עלי להשיב את האמונה בעצמי ובטוב שבי בכל דרך. עלי לעסוק הרבה בחיזוק האהבה  את עצמי והאהבה לטוב האלוקי שבי. עלי לשנן לעצמי: "התעוררי נפשי, התעוררי בגדולה האלקית שלך. אל תתבטלי ולא תכנעי מפני גאים... דעי את ערכך, והתרוממי"(3). שבירת הכלים שלי הוא חלק אשר ניתן לי על מנת להשיב את האמונה שלי לאיתנותה, ולא על מנת להפיל אותי למהומה. ככל שאיישם את האמון בכוחותיי וביכולותיי הטובים "בקטנה" של היום יום – אחזיר את האמונה שלי למימדיה הטבעיים שנולדתי איתם, אחזיר את האמונה בכוחותיי הטובים שנגנזו בנפשי בעת שנוצרתי ובעת שנולדתי. ככל שאקבל את הטוב שבי ואאמין בו, ככל שאמנע מלהאבק בחסרונות שלי - כך תתגלה האמונה האיתנה שלי. ככל שאתאמן בעשיה של פרטי החיים היומיומיים במימוש הטוב שבי - יַמַי יהיו שמחים ונעימים. אראה גם באחרים את הטוב שבהם, אראה את  הטוב בבת/בן זוגי , בילדי במשפחתי , בחברי ובאנשים אחרים ואקבל אותם כפי שהם. לא אתיש את עצמי בלשנות אותם עבור עצמי. ראיה זו תגביר גם בהם את האמונה בטוב שלהם.

"דע, כי צריך לדון את כל  אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב. שבאותו המעט אינו רשע, ועל-ידי-זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה... ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצא בו מעט טוב, ששם אינו רשע... וכן צריך האדם למצא גם בעצמו... " (4)    דברים אלו של ר' נחמן הם למצב שגם אם אתה לא רואה את הטוב - תחפש ותמצא אותו כי הוא ישנו. על ידי מציאה זו יִגָאֵל כל אדם, גם אתה תמצא את גאולת עצמך.

אעיז ואומר – יש להתחיל בעצמי.

(1) הרב קוק / שמונה קבצים קובץ ח/נח

(2) מגילת אסתר ב/ז

(3) הרב קוק / שמונה קבצים קובץ ח/סט

(4) לקוטי מוהר"ן רפב