מאת יעל ססלוב שני

"מימד זה של מידת קשב מתוקנת מובנת דרך ההכרה, כאשר  אותה הכרה מלווה את המימד הזה של פנימה והחוצה לא רק דרך השכל אלא דרך אותה מחשבה הכרתית רוחנית שמזכירה לנו שהקשב אינו נעצר באוזן אלא הוא נושא מעבר נסתר לפנימיות האישית."

"העומס נמצא רשום בקשב"

העומס רשום בקשב. הקשב נושא מעבר נסתר לפנימיות האישית.

האוזן הינה השער או המעבר לכליות. הכליות מייצגות את האנרגיה הפרה נאטלית של האדם – מה שהגיע אתו לעולם, הריכוז של התמציות הטהורות, תמצית האדם.

למה הקשב נרשם דווקא שם? נרשם באנרגיה הפרה נאטלית?

נאמר גם שהעומסים נרשמים מילדות. בילדות האנרגיה של הכליות הכי חזקה, טהורה ונקיה. הכי קרובה לנקודה שאיתה הגענו לעולם הזה. ואם שם נרשמים העומסים, לכשאנו מתבגרות, הרבה יותר קשה לטפל בהם.

בואו נבין קצת את האנרגיות שאיתן אנו חיות.

בעצם האדם מושפע משני סוגי אנרגיות: 1. הפרה נטאלית, האנרגיה שאיתה נולדנו שמתיישבת בכליות.  2. הפוסט נאטלית. האנרגיה הנרכשת במהלך החיים שמתיישבת במערכת העיכול.

האנרגיה של הכליות היא כמו תכנית החיסכון שלנו. הכספת המכילה את הירושה שלנו. מה שהגענו איתו לעולם. לרוב נאמר שנולדים עם אנרגיה מסויימת של כליות וקשה מאד למלא אותה. את האנרגיה הפרה נטאלית ממלאים רק דרך הפוסט נאטלית.

האנרגיה הפוסט נטאלית, של מערכת העיכול – נקרא לו האנרגיה של האדמה שלנו  - הוא העובר ושב. מה שאנו אוכלים, שותים, נושמים, חושבים, מרגישים, זה מה שנרשם בתודעה היום יומית ומזין ויוצר את מי שאנחנו היום. כמו המשכורת הנכנסת והכסף המתבזבז ביום יום. איך אנו חיים את חיינו.

אדם בריא אוכל נכון, חי נכון, ממלא את "החשבון עו"ש" (אדמה) שלו ביום יום וכן מצליח לחסוך ולהעביר ל"כספת" (כליות)  מעט  כל פעם. אך, כאשר האדם אינו אוכל מזון המזין אותו, נושם אויר מזוהם, חי במתח ולחץ ומכלה את המאגרים שלו, הוא בעצם חי ב"מינוס" אשר לאורך זמן יצטרך להשלים מה"חסכונות" שלו, האנרגיה המקורית איתה הגיע לעולם.

אז אם העומסים מגיעים אלינו ומתיישבים בקשב, כלומר הם משפיעים ישירות על האנרגיה הפרה נאטלית ונכנסים בעצם לכליות. בכליות הם מתיישבים ונהיים אחד עם האנרגיה הקדומה שלנו. נכנסים לDNA.

תינוק שנולד, גדל בביתו, משפחתו, סביבתו (אדמה) וחושב שמה שהוא רואה, זהו בעצם כל העולם. זוהי הבריאה וכך דברים אמורים להיות. המציאות שבו חי זהו כל עולמו וכל מה שמכיר. העומסים שנוצרים במהלך הילדות אילו הם בעצם הפגישות בין מה שהילד מכיר לבין דעותיו המתגבשות, השוואה עם שתי העולמות השונים. העומס מתיישב כאשר המפגש יוצר מאין התפוצצות ענקית המרסקת ומשנה את איך הילד ראה או חווה את חיו, איך חשב שכך אמורים דברים להיות, לבין מה שהיה רוצה.

נקודות ההתפוצצות הללו יוצרות משקעים באנרגית הכליות אשר משאירות צלקת לאורך שנים. בתווך הקצר, הילד לוקח את החוויה ומתפתח ממנה, לומד מי הוא, יוצר את האני הנפרד מהוריו, בונה את עצמו כאדם בזכות עצמו. בטווח הארוך אילו הם צלקות אשר מוטמעות ויכולות לנהל אותו בסיטואציות דומות בעתיד, לאו דווקא תואמות את המציאות שממנה העומס הוטמע.

אז העומסים מגיעים דרך אנרגית האדמה מושתתים ומוטמעים באנרגית הכליות. באותה מידה שהמזון שאנו אוכלים, החיים שאנו חיים משפיע ישירות על אנרגית האדמה, ונרשמים בכליות.

מה אני למדה מכך?

קודם כל אני מבינה היום איך העומסים כל כך חמקמקים ומנהלים אותי במצבים של חוסר איזון. הם הושרשו בילדות ככלי שבא כביכול לטובתי כחלק מיצירת האני הנפרד שלי.

אני מבינה למה כל כך קשה לראותם, להפריד אותם ממני ולמה יש מקום שבו אינני רוצה להיפרד מהם כיוון שהם ,כביכול, אלו שיצרו את האני. את האדמה שבה אני פוסעת עליה היום.

אך אני מבינה שהם היו כלי, לא חיובי, שלא נחוץ לי ברגע שאני מבינה את מהותם.

ואם אחזור למודל של האדמה,

הבריאה שסובבת אותי היא האדמה. הילד מחפש את דרכו בודק ויוצר את האדמה הנפרדת שלו. הקרעים שנוצרים בהתנפצות המציאות סביבו מערערות את האדמה ונרשמות במעמקים – במים (כליות). היום אם אני רוצה להוציא את עצמי ממעגל הרשע, רוצה להבין איפה אני עמוסה, איפה אני מנוהלת ולא פועלת באופן עצמאי, אני צריכה להפריד ביני לבין העומס, להסתכל עליו, להבין את הדפוס מילדות שנוצר – ועצם זה שאני עושה כן אני יכולה להיפרד ממנו. אך, עומסים הנרשמים בכליות הינן העומסים הכי קשים לטיפול. אין כמעט דרך לחזק את הכליות ישירות. ניתן לחזק את הכליות רק דרך אדמה.

איך מחזקים את האדמה? יציבות. דרך יצירת ציר כוח אמיתי, יציב, מדויק וברור.

כיצד הציר יוכל להינעץ עמוק באדמה ולכוון אותי. דרך הזכות לקיומי.

בעצם מה שאני עושה כילדה בתהליך יצירת האני זה חיפוש הזכות לקיומי, כילדה רחוקה מבינה (נולדים עם 0 בינה ו100% כליות ומתים עם 100%בינה ו0 כליות) אין לי את הכלים לעשות זאת לבד. מי שעוזר לי כילדה זוהי סביבתי הקרובה והאנשים הקרובים אלי אשר הכי משפיעים עלי – משפחתי – אנרגיית האדמה הכי טהורה שלי. לכשהמשפחה שלי, סביבתי תומכת ויציבה, יש לי את האפשרות לחפש, להתנסות, לבדוק וליצור את האני העצמי שלי בצורה יציבה שקטה וברורה. אני יכולה לטעות, כי הקרקע יציבה ותמיד אפשר ליפול כי תמיד יש מי שירים אותי. וכך בתנאי מעבדה אידאלים אני יוצרת אדם חדש. אותי. דרך הזכות לקיומי.

העומסים קורים כשהאדמה אינה יציבה. כאשר אני צריכה למרוד כדי ליצור את האני, אני מתאכזבת שמה שחשבתי בכל חיי הקצרים אינם כפי שציפיתי. ואז העומסים נרשמים מתוך אכזבה עמוקה, מתוך ערעור תחושת הביטחון – כי האדמה שחשבתי שטובה לי, בעצם אינה מותאמת לצרכים שלי. ואז העומס מגיע – סביב פחד מתלות, מי שהייתי תלויה בו אכזב, סביב חוסר ביטחון עצמי, ערך עצמי נמוך, כי הסביבה שחשבתי לתומכת אכזבה ולכן גם שקרית באהבתה אלי או אינני ראויה לאהבה וכד'.

העומסים נוצרים ומהווים כלי כדי ליצור את האני בצורה אגרסיבית ואכזרית.

ציר כוח נוצר דרך טיפוח ויצירת מנגנון הזנה של הזכות לקיומי. בעצם אם האדמה יציבה בילדות, זהו אותו מנגנון שיוצר את האדם. דרך הזכות לקיומו כך נוצר אדם יציב, מאוזן, מדיוק המקשר בין גוף לנפש, בין מחשבה לרגש.

לכן אין דרך אחרת ליצור את האני המדויק אלא דרך הזכות לקיומי.

האדם העמוס צריך למצוא את הדרך בכוח, לגשש באפלה כי אילו הם מושגים לא מוכרים. אי אפשר להוביל אותו את הדרך. הוא צריך להגיע להבנות האלה לבד. וזה מה שכל כך קשה בתהליך הזה. אי אפשר ללמוד אותו דרך המחשבה, דרך השכל בלבד. הוא צריך לעבור את כל רבדי המחשבה על מנת להיות מוטמע בהוויה הבסיסית של הכליות. וכיון שאותו אדם כל כך עמוס מעבר מלא במאבקים, הוא לא מכיר את הדרך. הוא חושב שהדרך זה דרך המאבק. מה שהוא צריך לעשות זה לשנות את כל דרך מחשבתו, את כל מנגנוני המחשבה, מנגנוני ההגנה שיצר לאורך השנים על מנת לתפקד, לחיות, כל מה שיצר במו ידיו כתוצאה מחוויות קשות ולא מאוזנות, כל מה שחשב שזו הבריאה – ולשנות אותו לחלוטין.

היתרון שלו, שהדרך קיימת, הוא רק צריך להאמין שהיא שם ואז לאט לאט, כמו קסם היא תתגלה לפניו. בהתחלה דרך שינון, כמו שינון מפה, לאחר מכן דרך הבנה, ואז ההכרה תיפתח – כמו לפתוח קשר שהסתבך, צריך הרבה סבלנות ואמונה והחוט יתגלה. הדרך תתגלה לפניו. הוא יוכל להסתכל שוב על הבריאה בעיניים מפוכחות וברורות, ליצור את האדמה שלו, לבנות את הבית שלו, החיים שלו, אותו - את האדם, על אדמה יציבה.

וככל שהשנים חולפות כך אנרגיית הכליות מתרוקנת ולתוכה הבינה נכנסת וכך כילדים עם אנרגיה פיזית חזקה של הכליות, אנו מתרשמים ורושמים. כבוגרים אנו מסתכלים ומקשיבים עם אנרגיה בינתית מושרשת.