מרצה בקורסים של "דבש-מסלע"

מדי פעם מגיעות לחדר הלידה נשים עם דף שכותרתו "תוכנית לידה". נשים אלו יודעות איך וכיצד הן היו רוצות ללדת,

מהו קצב הלידה הרצוי להן, אילו טיפולים הן רוצות ואלה טיפולים הן אינן רוצות, כיצד לשמור על אינטימיות במהלך הלידה,

איזו אווירה הן רוצות שתהיה מסביבן וכו'. נשים אלו הן נשים הלוקחות אחריות על עצמן ועל לידתן.

כל אישה שמגיעה עם "תוכנית לידה" משמחת אותי מחד, מכיוון שאני יודע שלנשים אלו תהיה לידה משמעותית, שהן אלו שיכוונו את הלידה לדרך הרצויה להן.

אך מאידך אני מצטער על כך, שאישה צריכה להגיע עם תוכנית לידה על מנת לקבל את מה שהיא זכאית לקבל עפ"י כל נורמה רפואית ועפ"י חוק זכויות החולה תשנ"ו – 1996.
סעיף 5 אומר: "מטופל זכאי לקבל טיפול רפואי נאות, הן מבחינת הרמה המקצועית והאיכות הרפואית, והן מבחינת יחסי אנוש".

לכאורה אם אותן נשים היו יודעות שכמעט כל מה שכתוב ב"תוכנית הלידה", הוא ישום של החוק,

הן היו צריכות רק לבקש ולדאוג שיקבלו את היחס והטיפול לו הן זכאיות על פי חוקי מדינת ישראל.
רוב רובן של תוכניות הלידה, הם הסכמות או אי הסכמות לגבי פרוצדורות רפואיות שונות במהלך לידה.

לנושא זה מיוחד פרק שלם בחוק זכויות החולה, פרק ד', שכותרתו "הסכמה מדעת לטיפול רפואי". זהו הפרק הארוך והמפורט ביותר בחוק זכויות החולה.
הפרק נפתח ע"י ציווי קטגורי חד משמעי: (סעיף 13א') "לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת"

(אמנם נכון שלא כתוב "לא יינתן שום טיפול...וכו' וזאת עקב סעיף 15 הדן במצבים מיוחדים, בהם אין אפשרות לקבל הסכמה מכיוון שהמטופל אינו בהכרה מלאה, אינו שפוי וכו'.)

הפרשנות של סעיף זה, היא כי לכל בדיקה וטיפול יש צורך בהסכמה מצד המטופל.
חלקו השני של הסעיף (13ב') מבהיר כי "לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע" (ואולי לא להסכים).

המידע הרפואי יכלול: (13ב'1) אבחנה וסיכויים (דיאגנוזה ופרוגנוזה) של מצבו הרפואי (13ב'2) תיאור המהות ההליך המטרה והתועלת הצפויה (מחד)

והסיכויים (מאידך) של הטיפול המוצע, (13ב'3) לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות.

כמו כן ימסור מידע על (13ב'4) טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי ( מה יקרה אם המטופל לא יסכים לטיפול המוצע).

בנוסף לכך יש לציין (13ב'5) עובדת היות טיפול בעל אופי חדשני (שהמידע עליו אינו מבוסס דיו).
בחלקו השלישי של הסעיף נאמר כי (13ג') "המטפל ימסור למטופל את המידע בשלב מוקדם ככל האפשר,

ובאופן שיאפשר למטופל מידה מירבית של הבנת המידע (וזאת) לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות".

חלקו האחרון של הסעיף מאפשר לא למסור מידע (13ד') "אם מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל".

מספר הערות לסעיף 13:
*בהגדרות טיפול רפואי נכללים גם "פעולות אבחון", שהם הבדיקות הרפואיות.
*באנגליה נקבע כי מידת ההסבר והאופן שבו יינתן, יהיה לפי "הרופא הסביר" – כלומר כמות המידע שרופא סביר חושב שהיא מספקת.
*בארה"ב ובקנדה נקבע כי מידת ההסבר והאופן שבו יינתן יהיה לפי "המטופל הסביר" – כלומר המידע הנדרש שמטופל סביר היה רוצה לדעת לפני קבלת ההחלטה.
*בתי המשפט בישראל נוהגים לרוב לפי הגישה של "המטופל הסביר".
*עפ"י המלצת ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) "יש לתת מידע רלוונטי למטופל על מנת שיוכל להגיע להחלטה מושכלת ולא עומס בפרטים".
*יש צורך בקבלת הסכמה לגבי כל הליך והליך רפואי, ואין לקבל הסכמה כללית לגבי כל הטיפולים הרפואיים.

לאחר שקראנו את סעיף 13 לחוק זכויות החולה, ברור לנו כי לכל צעד והליך בחדר הלידה יש צורך בהסכמתך, היולדת.

החל מבדיקות חיצוניות כחיבור למוניטור (איזה מידע זה נותן ? כמה זה מדויק ? איך אני יכולה להבין את הרישום במוניטור ? מה קורה אם לא מתחברים ?)

מדידת לחץ הדם (לשם מה ? מהם הערכים התקינים ? מה עושים אם זה גבוה או נמוך ?)

ובהמשך בדיקות חודרניות כבדיקות דם והכנסת עירוי (כמה דם לוקחים ? מה יש בשקית ? כמה ממנה אקבל ? באיזה קצב ? לשם מה זה נחוץ ? מה זה מונע ?)

ובדיקות חודרניות יותר כבדיקת ספקולום (מה רואים בה ? האם לא מספיק לראות את הרטיבות החיצונית ? מה עלול לקרות אם לא אבדק ?)

ובדיקות ואגינאליות (כמה פעמים ? באיזה קצב ? כמה בודקים ? מה נחשב כהתקדמות ? מה לא נחשב ככזה ?)
הטיפולים השונים הניתנים בחדר לידה מחייבים הסכמתך היולדת לכל טיפול וטיפול.

החל מקבלת עירוי, ובהמשך טיפול נגד כאבים (מה האפשרויות ? מה הסכנות ? מה זה גורם  לעובר ? כיצד זה ישפיע עלי בהמשך הלידה ? באיזו מידה אוכל לתפקד בזמן הלחיצות ?),

פקיעת הקרומים (מה זה נותן ? למה להתערב ? האם אפשר לחכות ?), חיבור מוניטור לקרקפת העובר

(איך זה נעשה ? האם זה כואב לעובר ? מה אפשר לקבל ממוניטור פנימי שאי אפשר לקבל ממוניטור חיצוני ? האם יש סכנה של פגיעה בפני העובר ? מתי מוציאים את זה ?)

או הכנסת צינורית לחלל הרחם על מנת למדוד צירים ולהזליף נוזלים (מה זה מאפשר יותר ממוניטור צירים חיצוני ? כמה נוזלים יכנסו ? מה זה עושה לעובר ? האם זה עלול לחדור לתוך העובר ?).
ואז, כעבור זמן קצר או ארוך, מגיע השלב השני של הלידה, הוא שלב ירידת הראש, "הלחיצות", הלידה עצמה.

אותו רגע לו חיכית שנים, אותו רגע שאת מדמיינת לעצמך מזה תשעה חודשים, הרגע המרגש בחייך.

את מותשת מהמאמץ, סובלת מהכאב, מטושטשת מעט מהפיטידין, מרוגשת מרמות ההורמונים המציפות את דמך –

לכאורה לפני שבירה. זהו שלב שיש להיות מודעים אליו, להתכונן אליו, להכין את בן הזוג, זהו השלב שבו יולדות לא מעטות מאבדות את השליטה על הלידה.
גם כעת, כמו בתחילת הלידה, עליך להסכים או לדחות כל טיפול מוצע.

האם את רוצה שילחיצו אותך ? ואם כן כיצד ? באיזו תנוחה את רוצה להיות ? מתי את רוצה לשנות תנוחה ? האם את מעונינת לקחת כעת תמצית שהבאת מהבית ?

ריח שהבאת עימך ? עוד אדם קרוב לך שיהיה לידך ?
הראש כבר נראה, לוחץ על הפרינאום, האם את רוצה שיעסו את הפרינאום בשמן נבט חיטה שהבאת עימך ? האם את רוצה שיחתכו אותך (epesotomy) או שאת מעדיפה קרע קטן,

ואם כן האם את רוצה הרדמה מקומית ? או שיודיעו לך לפני החיתוך ולא יחתכו אותך בהפתעה ?

וכעת שהתינוק יצא, היכן את רוצה אותו ? ומתי לנתק את חבל הטבור ? והאם את מוכנה כבר לפלוט את השלייה או מעדיפה להמתין עוד מספר דקות ?
וכעת, שתינוקך לצידך כיצד לנהוג בו. אמנם הוא רק נולד, והוא נמצא במתחם בית החולים, אך כל טיפול (או השגחה) שיעשו לו,

יהיו רק בהסכמתך ובהסכמת בן זוגך. האם את רוצה שיישאר על בטנך ? לידך ? כמה זמן ? חצי שעה ? שעה ? שעתיים ? כל הזמן ?

(האם זה דחוף לשקול אותו כעת ? האם אי אפשר להשאיר אותו ערום על אימו ? למה למהר להעבירו לתינוקיה ? מה יעשו לו שם ? מתי יביאו אותו בחזרה ?)
ואת, אישה בריאה שבאת ללדת, אינך חולה, אינך מוגבלת, מה את רוצה לעשות כעת ? להמשיך לשכב, להתיישב ?

לשתות משהו קר או חם ? משהו לאכול ? לקום ? להתקלח ? לשבת עם בני משפחתך ? לקחת את תינוקך בידך ? להניפו אל על ?

לבשר לעולם כולו על ניצחונך ? על הלידה שרצית בה ? שחלמת עליה ? שכך הגית אותה ? על הלידה שאת זו ששלטה בה, על שהגשמת את מאווייך ?
ואנו, צוות חדר הלידה, נהיה שם לצידך, נשמח בשמחתך, נתרגש עימך, נסייע לך בעצה ובמעשה, נקיים את הכלל הראשון של הרפואה עוד מימי היפוקרטס: "אל תזיק (ואל תפריע)".