עונה- מאת אור גיל

המיניות היא פנים בלתי נפרדות מהזוגיות, חלק מהותי של הקשר הזוגי. על כך יסכימו הכל. האם המיניות היא רק הכרח ודחף שלא יגונה או שהוא עוצמת חיים אדירה וטבעית שיש לשמוח בה ואף לטפח אותה? נראה שהתשובה החיובית על כך ברורה. האם הצורך בה וההנאה והסיפוק ממנה שוים בין גבר לאשה? בכך נדמה שלא הכל יסכימו.

יש קולות הנשאים ברוח - השיח בנושא, שמדגישים שהמיניות היא צורך גברי יותר מאשר נשי, ועל כן להבנתם, על הנשים לאפשר אותו למען הגבר שלהן, גם כאשר להן אין כל כך הנאה ועניין בזה. יש כאלה שמשתמשים בציטוט: "מצילות מן החטא"(1) כאמירה המספרת שמיניות היא בעיקר עניין גברי, ושהאישה היא מכילה, מקבלת, מאפשרת את האנרגיה הגברית המינית אך לאישה אין כוח מיני חזק ומשתוקק, ושאפשר לחיות חיים זוגיים טובים שבהם האשה היא למען בעלה בעניין זה.

להבנתי, זו גישה שממעיטה את האשה ואינה נכונה. ברצוני לומר כי הגבר והאשה שווים בכוח המיני, אך שונים באופן פעולתו. אמנם אצל הגבר הכוח המיני יותר מוחצן וקשה יותר לאיפוק(2),  אך אין זה אומר כי המיניות הנשית אינה חזקה ועוצמתית, ואין זה אומר כי היא קיימת רק עבור המיניות הגברית ולא מצד עצמה. זה אומר כי התשוקה המינית הנשית חזקה כמו הגברית, וכי המפגש של התנועות המיניות השונות - אך השוות - מוליד עוצמה נפלאה, עוצמה של קרבה, עוצמה של חיבור של הגוף, של הנפש ושל הרוח כאחד.

בקשר הבריא, החשק המיני הנשי הוא המוביל את הקשר. בראש פרשת משפטים, הסודרת את ענייני החברה וענייני כבוד האדם וחירותו, עומדת חובת האיש אל אשתו: "ועונתה לא יגרע" (3). מחובה זו נראה כי הגורם המזמן את המציאות המינית מתחיל באשה, מתחיל מן הצורך שלה, הצורך שלה עומד בראש. העונה היא שלה! האשה היא המביאה את העת, את ההתעוררות לחיבור, את הזיקה ליצירת ההתקשרות. האשה היא המעוררת  את החיבור המיני על ידי התשוקה שלה. "ואל אישך תשוקתך"(4)– זו המציאות הנשית הטבעית. "כל אשה שתובעת את בעלה הווין לה (יהיו לה) בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותם... 'ואל אישך תשוקתך' – מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה וזוהי מידה יפה שבנשים"(5).  מבאר רש"י: משתוקקת – מתאוה לתשמיש. וכותב הרמב"ן: כי זה שבח שבאשה כמו שאמרו: 'וזו מידה יפה שבנשים'. הווה אומר כי ההתעוררות המינית של האשה אל בעלה אינה גנאי, אלא רצון זה של האשה הוא שבחה ומידה יפה שלה שעל ידי תשוקתה מעוררת את האחוד והעונג הזוגי. העונה מכוונת על ידי החשק של האשה, והחשק אינו מוגבל, הוא רצוי. יפה וטבעי להשתוקק אל היַחד הרגשי והגופני. (6)

ביטוי נפלא לתשוקה הנשית מופיע בלשון המשנה (7): "רוצה אשה בקב ותפלות(8) עמו מתשעה קבין ופרישות" - "חפצה ליזון במזונות מועטין ויהא תפלותה מצוי לה בתשמיש" (רש"י). זאת אומרת "שחכמים עמדו על סוף דעתה" שיש העדפה של האשה לקשר קרוב, מיני ורגשי עם הגבר שלה מאשר העדרות רבה שלו אפילו עבור הגדלת ההכנסה המשפחתית.(9)

אם כן, התנועה המינית הנשית, היא התעוררות תאוה ותשוקה לחיבור עם בעלה - וזו מידת שבח יפה לה. אין 'לצנן' את המידה הזו בשם 'פגיעה בצניעות', כי הצניעות היא רק באופן שבו מגלה האשה את תשוקתה(10), אך עצם התשוקה שלה, היא אנרגיה מינית נשית אשר היא הכרחית בבריאות והטבעיות של הקשר הזוגי.

ומהי התנועה המינית הגברית? איך נתייחס למציאות שאצל גברים הדחף המיני יותר מוחצן, יש צורך 'לפרוק'? אם היא לא לעומתית להתעוררות האשה, לעונה שלה, אז היא שלילית והתמכרותית. הקשר המיני הזוגי לא מיועד מלכתחילה להיות כלי פורקן ליצר הגברי.(11) אלא על האיש מוטלת החובה הנעימה להענות לקריאה הנשית, לענות לַעונָה, 'לפרוע חובו' (11). כאן מתגלה סוד החיבור, היכולת הגברית לעשות העברה של האנרגיה המתפרצת שלו לאנרגיה המותאמת לאנרגיה המינית הנשית. הגבר מעביר ומעדן את כוחו לכוח של המתנה, לקשב, לאיפוק ולהרבה יצירתיות במשחק המיני. זהו שימוש בחלק הנשי שבו עם האנרגיה הגברית שבו. נוצר תאום מדהים בין התנועה הנשית המתעוררת, עולה ומתגברת, מתאוה ומשתוקקת ללא גבול, עם התנועה הגברית המדייקת את כוחה האדיר, אל תשוקתה של האשה שלו. על ידי כך, תאוותו הופכת לכלי תעצומות כדי "לשמח את אשתו". שלוב אנרגיות הפוכות אלו והתאמתן ברצון ובשמחה משותפים (12) מביא לַיַחד הזוגי רעננות, התחדשות, שמחה והארת פנים.

(1) יבמות סג.

(2) כתובות סד:

(3) שמות כא/י

(4) בראשית ג/טז

(5) ערובין ק:

(6) "חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה" רש"י: אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאות לו. (פסחים עב:)

(7) סוטה ג/ד, דף כ. כא:

(8)כיצד הלשון תפלות מתפרשת לרצון מיני? הסבר נמצא בפרוש ר' יוסף חיים בספרו בן יהוידע: ונראה לי בס"ד כי תפלות הוא לשון חיבור, הנה הוא בהפוך אותיות – פתלות – ומצינו שמכנים לאבר התשמיש בשם פתילה כמו מה שכתוב בגמרא על זְנות דאי אפשר לשתי פתילות בנר אחד, גם עוד תפלות בהיפוך אותיות – לפתות – והוא כינוי לקשוי אבר התשמיש, כמו מה שכתוב 'ויחרד האיש וילפת', שנתקשה האבר כראשי לפתות (לֶפֶת)

(9) "רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא אלא קב חטים בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה...אף על פי שמביא לה לשכרו תשעה קבין, חביבה העונה בכל שבת" (ר' חננאל)

 (10)"שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה... דמרציא ארצויי קמיה" (ערובין ק:)

רש"י: מראה לפניו עינייני חיבה.

ר"ח: בלבישת בגדים נאים ותיקונים של גוף ודברים בניחותא שמרגילים את האדם לדבר מצוה

(11) שו"ע או"ח ס' רמ סע' א,

  "המכיר באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה – נקרא חוטא" (יבמות סב:)

(12) רמב"ם, הלכות דעות פרק ה הלכה ד