מאת עדה גיל
אקדים ואומר שאינני באה להתפלמס או לשכנע, גם לא להצדיק או להראות מהי הדרך הנכונה האחת והיחידה. הפוך, כיון שאין תשובה אחת ויחידה, הייתי רוצה לנסות לתת למחשבה ולרגש שבי חופש במידה כזו, שתוכל לבדוק את המציאות גם מתוך החוויה האישית אך בה בעת גם מתוך התבוננות על מה שאני נתקלת בו, וחווה אותה דרך נשים אחרות.
האם קיימת איזושהי התנגשות בין שני הערכים האלו? או שבכלל נאמר שלא מדובר פה על ערכים אלא על צרכים נשיים בסיסיים המצויים באשה מעצם היותה אשה: מיניות ואמהות, ואז נוכל לראות איך אנו יוצקים ערכים לתוך הטבעיות הזאת.

מעצם זה שקבעתי בכותרת את המילה 'ריבוי' כבר יצקתי תוכן ערכי לתוך מושג הילודה וכבר אולי סייגתי והטלתי בו ספק מעצם הצבת סימני השאלה והקריאה בסופם.
אפשר להתבונן על התפתחות הדורות בציבור הדתי לאומי, שאני למעשה נמצאת בתווך בין שניהם: הדור שלי, זה שגדל עם הורים ממעמד הפועלים, אנשים שהיו צריכים לפלס לעצמם דרך מתוך 'האין' הכלכלי שהורישו להם הוריהם, לשרוד את החיים, לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר לילדיהם ולהבטיח את המשך קיומם לא רק בצד הכלכלי אלא גם בצד המנטאלי ולאפשר לנו – הדור הבא – להיות לא רק פונקציונאליים במערכת, לא רק מפרנסים וחיים אלא משכילים, לומדים, מתפתחים ושואפים גבוה יותר מעליהם.
אני מתבוננת מסביב ורואה פחות או יותר אותה מגמה אצל אנשים בני הדור שלי. לא גדלנו במשפחות גדולות, ז"א לרובנו יש בין 2-3 אחים בלבד, ואולי אפילו לא גדלנו במשפחות אידיאליסטיות, לפחות לא דיברו על אידיאות והשקפת עולם בבית ובודאי לא פיתחו אותנו לכיוון הזה. בבית חיינו, תפקדנו כילדים מול הורים, אך קבלנו את החינוך הטוב ביותר שההורים חשבו שנכון לתת לנו, ויותר מזה, היה מסר סמוי "תהיו יותר מאיתנו, תעשו מה שאנחנו לא יכולנו לעשות". נשלחנו למוסדות חינוך מעולים, נדחפנו להשכלה גבוהה, ובכך חצינו גבול שהורינו עמדו עד אליו אך עדיין לא חצו אותו.
כשאני מדברת על הורי, אני מדברת על הדור של תקומת המדינה, שלחמו לקיומה והקמתה. אלו שהתחתנו לתוך שנות הצנע הקשות ונאלצו להתקיים מתוך הקושי הזה ולהרים ראשם מתוך אמונתם בצדקת הדרך. לא רק אמונתם הדתית אלא אמונתם במציאות שיש. הדור הזה של הורי – ובמאמר מוסגר אומר: אני יודעת שאני מדברת בהכללה, ורק מתוך חוויה אישית, אך יחד עם זאת מתוך חקירה רבת שנים של אנשים בני גילי, שגדלו לאותו דור הורים, כך שאולי כן ניתן לראות את הדברים דרך פריזמה רחבה יותר, שבה הפרט משקף את המציאות של הכלל שהייתה. אז נחזור, הדור הזה של ההורים, לא היתה בהם החצנה של רגשות. לא אישית כלפינו הילדים ולא זוגית איש אל אשתו ולהפך. לא חווינו גילויים רגשיים של אהבה זוגית, לא ראיתי אותם מביטים בשקיקה זה אל זו, לא שולחים יד אוהבת סתם כך, לא מתלחשים, גם לא יוצרים לעצמם עולם סגור של אהבה. ללא ספק היתה שם אהבה אך היא בוטאה באופנים אחרים לחלוטין, היא היתה קיומית ופחות יוצרת. וכן כלפינו הילדים: חיבקו אותנו פחות, היניקו אותנו פחות, אמרו ועודדו פחות, יותר מהכל – מעט מאוד מילים של הבעת אהבה. דור ההורים, מתאפיין בעיני כְּדור, שבו מערכת היחסים התקיימה דרך הצורך לזון ולפרנס, ופחות דרך מערכת שבו ההורים 'משחקים' ונהנים, ובודאי שלא רֵעים אהובים. יחסי שלום כן, יחסי חברות עמוקה לא.
והנה באנו אנו, דור הבנים, הדור השני של התקומה בארץ ישראל, הדור שחווה את בנין הארץ כילדים (מלחמת ששת הימים, שחרור ירושלים, הרחבת הארץ), שקיבל כמתנה את המציאות המתחדשת בארץ ישראל, דור, שכבר שמע יותר אידיאולוגיה אמונית, יותר הפך מעורב בפנימיותו לתהליכים של עם ישראל, דור, שהצטרף לתפיסת עולם שבה הכלל חשוב מהפרט. התבוננות כזו המטפחת את השייכות לכלל דרך היותך פרט המשתייך אליה דרך מעשיך הפרטיים.
ככאלו, כאנשים שהערכים של כלל ישראל הושרשו בנו היטב, וראינו עצמנו כשותפים לדרך גדולה עצומה ורבת הוד, התבוננו מעט פחות על הצד האישי והרבה יותר על הצד הכללי. ואם אדבר על עצמי ממקום אישי אוטנטי: מתוך הבנה של שייכות לעם ישראל, מתוך הבנה ולמידה של הבנת הפרט בתוך הכלל, היה חלק ממילוי היעוד האישי כאשה – ללדת, ו"הרבה", מתוך תפיסת עולם (שגם היום היא נכונה בעיני, אך זה להמשך) של "ריבוי צלם אלוקים בעולם".
 כשאני רושמת את הדברים הללו עלול להיווצר הרושם כאילו נהגתי בסתירה לרצון האישי, בניגוד למציאות הפנימית שחוויתי אך לא כך הם פני הדברים. העומק הגדול ביותר בחוויה היה: להיות חלק ממהפכה נשית-דורית, שבניגוד להורים, אנו שבים אל המקוריות שלנו, והופכים את האימהות ליעד גבוה בסולם הערכים, כזה, ששם את ערך הילודה במקום הראשון לפני כל התפתחות אישית. המושג קריירה בכלל לא נחווה, לא התעורר, ואעיז ואומר, אפילו עורר ציניות ומידה של לעג. הקריירה הייתה: אימהות.
הייתה בתוכי הזדהות מלאה בין התחושה הפנימית, בין הרצון הפנימי לבין המעשים ובחירת הדרך. הייתי מכוונת מטרה לחלוטין, הרגשתי את עצמי במילואה. לא רק שלא חשתי חסרה – נהפוך הוא – האימהות היוותה עבורי מרחב מחייה שבו ביטאתי את כל גווני אישיותי; התפתחתי בתוך השדה הזה עד מאוד, הבאתי את מלא עוצמתי כמו גם את קשיי לידי ביטוי, גדילה והתפתחות. לא אפריז אם אומר שהייתה פה התמסרות מוחלטת לערך האימהות, לאפשרויות האישיות שצמחו מתוכה, לעבודה הפנימית שדרך זו הביאה עמה, ערנות מוחלטת לעיצוב פנימי הבא מתוך ההתמודדות רבת השנים, ובעיקר – פיתוח הזוגיות והאהבה.
שני ערכים אלו, זוגיות ואהבה, היו עיקר עיקרים, היוו מגדלור של עבודה ועשייה, והם הם שהחזיקו את כל משקל האימהות בתוכי. רק מתוך פיתוח האהבה, שקידה על הצמיחה הזוגית, המעברים בתוך שלבי ההתפתחות הזוגיים, רק הם אפשרו לי להיות אמא מיטיבה במלואה.
במבט לאחור, אני רואה היום מקומות רבים, אולי רבים מידי, בהם אנו הנשים וויתרנו על עצמנו, ואולי ההגדרה הטובה יותר תהיה שמנו את עצמנו במדרגה שנייה ושלישית אחרי הילדים ואחרי האיש. גם זאת אומר, ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". זאת אומרת, שהחוויה הטובה שבה חייתי לא נחוותה אז כוויתור או כהיררכיה מי ראשון ומי שני, אלא הייתה חוויה מלאה של טוב צרוף, גם אם היו בו קשיים, כי הרי אמרתי קודם שדווקא הקשיים האישיים שגליתי על עצמי, אלו היו אבני הדרך המשמעותיות ביותר עבורי, הן היו נקודות הציון המשמעותיות ביותר בדרכי כאשה מתפתחת ועוצמתית. היום, כשאני רואה את מקומי, אני נוטה לעיתים לשפוט את המקום ההוא, שלא בצדק.
ככל שאני מעמיקה לחשוב ולהתבונן בסוגיה הזו של כלל מול פרט, להתבונן על השבט הנשי הצעיר ממני, אני מבינה את התופעה הזו יותר לעומקה. אני גם מבינה שמה שהיה נכון אז אולי יהיה פחות נכון היום, ואולי לא במושגים של 'פחות ויותר' אלא במובן של 'יותר התאמה אישית', פחות עדריות. להבין שאין טוב אחד, אלא יש הרבה סוגי טוב, וכל אחד רשאי לבחור לעצמו את הטוב שלו. יחד עם היכולת לראות ולהבין, שהדרך השלמה ביותר לחיים אולי טמונה ביכולת לחיות בדואליות ז"א לחיות ב'גם וגם': גם לראות את ערכי הכלל-ישראליות אך בשום אופן לא להתעלם מערכי הפרט וצרכיו. לשים לב היטב מתי נחצים הקווים והופכים למרעים ולא למיטיבים.
נדמה לי שיכולת השילוב בין הכלל והפרט בציבור שלי, מתאפשר היום הרבה יותר. אמנם בפני נשים רבות נצבות דילמות חיים אמיתיות כתוצאה מהרצון לשלב פרט לעומת כלל, אך אני מאמינה שדווקא הקומה הזו, המתגלה עכשיו במלא עוזה, מתאימה מאוד לדור הזה. הוא בשל להתבונן על הדברים מנקודות מבט רחבות יותר, יש לו הרבה יותר כלים להכיל שניוּת, להכיל קטבים ולחיות בתוכם בשלום.
דור הבנים הזה, חוו זוגיות הורית אחרת לחלוטין, הם כבר דור שלישי למקימי הארץ הזו, הם כבר מורכבים יותר, עשירי רוח יותר, מפותחים יותר וספגו הרבה יותר את הוריהם כזוג, שמערכת היחסים ביניהם מבטאת לא רק קיום אלא ובעיקר אהבה עמוקה על כל שלל ביטוייה. אני חושבת שילדי הדור הזה, כבר ספגו לתוכם אהבת איש ואשה, שיח זוגי, ריב זוגי, צמיחה משותפת, הקשבה, רכות, וגם רוח גדולה של שייכות לכלל ישראל ונתינה לעצמי ולכלל. אני רוצה להאמין, שגם אם להם נכונה דרך של עבודה, עדין הם מצוידים בשלל כלים אישיים ואמוניים כדי לעשות את הדרך הזו טוב יותר מאיתנו.
המשך המאמר בחודש הבא בע"ה.