אחד ויחד מאחד מאת אור גיל

לאחרונה נזדמנו לידי שתי אמירות שפותחות הבנות ביחסי איש ואשה. הראשונה מופיעה בתחילת ספרו של הרב דוב ברקוביץ – מקדש החיים עמ' 13-14 : "יש הבדל בין הווית האיש לבין הווית האישה ביסוד הקשר ביניהם, בכך שהאיש מחפש את ה"אחד" ואלו האישה את ה"יחד"... הגבר רואה את האחד שהוא למעשה שניים והאשה רואה את השניים כשניים אע"פ שבאמת הם אחד..."

ואמירה שניה בספר רסיסי לילה של רבי צדוק הכהן מלובלין עמ' סג-סד: "כי האיש יש בו מילוי החשק מה שאין כן באישה אין לה מילוי רק חשק."

אנסה מעט לגעת באמירות אלו.

האם המילה חשק שהשתמש בה ר' צדוק נאמרה דווקא? ומה ההבדל בין חשק לבין תשוקה? גם חשק וגם תשוקה, כמו התאוה, הכיסופים והגעגועים, הן תנועה להשלמת החסר. העולם מעצם מהותו בנוי על תנועת ההשלמה, החיפוש, התשוקה אל השתלמותו האין סופית. אין כאן טעות או "פנצ'ר" אלא מבנה לכתחילה.

על הפסוק "כי תצא למלחמה...וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה", מגדיר המלבי"ם: "החשק אין לו עיניים ואין לו טעם... נבדל משמות "אִוה" "חמד" וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יופיו או מעלה אחרת שמצא בדבר, והחשק הוא בלא טעם, שלפעמים יתחשק בכעורה ובעלת מום" (דברים כא/יד, י/טו, בראשית לד/ח)

החשק הוא רצון שמופיע בביטוי קונקרטי, האדם חפץ בדבר מה מסוים, קרוב יותר לצרכים, לגוף ולמעשה כמו: מתחשק לי גלידה עם קצפת, מתחשק לי להיות בים או בטיול. החשק הוא בגוון ילדי – לא לוקח בחשבון את המכלול, אלא הוא חֶפץ שמתעורר "ובא לי" עכשיו. החשק יכול להיות זמני וחולף. החשק מוביל לפעולה קרובה ומוגדרת. כמו שכם בן חמור החושק בבת יעקב וממהר לממש את החשק שלו במעשה נמהר ובדיבור "ולא אֵחַר הנער לעשות הדבר, כי חפץ בבת יעקב" (בראשית לד/יט) וכמו אשת יפת תואר:  "וחשקת בה - ולקחת לך לאשה".

אלו דוגמאות המעידות מהו חשק - אך הן דוגמאות לחשק שלילי היוצא לפועל באגרסיביות. בחיים אפשר להתבלבל מאוד בין חשקים שליליים שמתלבשים בתחפושת של 'חליפה מחויטת' של רצון, אך באמת הם התמכרויות לעניינים שונים כמו לאכילת יתר, לאכילת מתוק, לקשרים ויחסים מזיקים, לאחריות יתר, לריצוי, למצליחנות ולקריירה, לעישון, לשתיה ולבילויים וכדומה. יש חשקים חיוביים של הנאה ואסתטיקה, של משחק ושעשוע, של חויות קשר נעים ומפתח, חשקים של טעם טוב, רצון טוב, אהבה נקיה, כבוד, שמחה והנאה. חשקים שהם ביטויים של אהבה פנימית ועמוקה,  כדוגמת הכתובים: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי מאהבת ה' אתכם..."(דברים ז/ז) "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם..."(דברים י/טו) ולא חשק של תאבה גסה ומסוכנת כמו שכם הנ"ל וכמו של אמנון המנצל את תמר כאילו זו אהבה.

כאשר נתבונן על אוסף  החשקים החיוביים שלנו, נגלה שהם אוסף של אורות מנצנצים, שהם מגדלור, שהם מצפן המצביע עבורנו אל העומק הנשמתי שלנו, על המשיכה הרוחנית שלנו. הם עדים רבים על תשוקה עמוקה המייחלת ומתגעגעת למימושה.

בגישה הפסיכו-קריאטיבית, זיהוי החשק  הוא הזדמנות ליצור אתו משהו, להניע פעולה. אם זהו חשק חיובי וטוב – לך עליו, חזק את האהבה שלך לעצמך ולאחרים ותוציא חלק יצירתי שבך. ואם הוא שלילי, השתמש באנרגיה שלו וצור אתה משהו חיובי.

ומהי התשוקה? תשוקה היא תנועה עמוקה הרבה יותר שנובעת ממעמקי הנפש. על הפסוק "ואל אישך תשוקתך"(בראשית ג/טז) כותב הרש"ר הירש: "תנועה חזקה לקראת כיון מסוים, ומכאן תשוקה – פנית הנפש לתכלית מסוימת. הוה אומר: שאיפה, כיסופים". וכן כותב על הפסוק "ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד/ז): "תשוקה היא מציינת געגועים נעלים, כסופי התמסרות של אהבה, וכן בשיר השירים 'אני לדודי ועלי תשוקתו' 'ואל אישך תשוקתך'... הפסוק מתאר את געגועיה של אשה אוהבת המוצאת השלמה לעצם קיומה". כלומר עצם ההקשבה וההתקשרות שלנו לתשוקה הפנימית שבנפש היא ההשלמה והעונג.

דבר דומה אפשר למצוא בעניין חברות, שמגלים תשוקה עזה לחברות של זה לזה. "הטעם שאנו רואים, שלפעמים באים שני בני אדם ואוהבים זה את זה מאוד גם שלא היו מכירים זה את זה מקודם, כי אם עתה, מקרוב באו ונתועדו יחד, ושניהם דבקו יחדיו באהבה רבה. והטעם: מחמת שהיו שכנים זה אצל זה בישיבתם בגן עדן יחד, ועתה בבואם להדדי נתעורר בהם האהבה הישנה, שהיה בהם בגן עדן"  (נועם אלימלך ראש פ' ויחי)

כאשר אנו עסוקים בתהליך בחירת בן זוג, עלינו להבחין בין חשקים מקומיים, חולפים ולא עמוקים, שהם צבעים חיצוניים של  דמיונות וחשקי כזב על עצמנו ועל בן הזוג, לבין משיכה עמוקה הנשארת קבועה בנו, גם אם גואה ורוגעת בחליפות הרגש. עלינו לזהות בתוכנו את התשוקה הפנימית המתראה בהמון חשקים.

מכאן אפשר לחזור לדברי ר' צדוק הכהן שהאישה אין לה מילוי אלא רק חשק. נראה שלא התכוון דוקא למילה חשק אלא בעיקר לתשוקה, ועל כך כותב במקום אחר: "שמדרגת אשה בכל מקום.. דבר החסר ומבקש השלמה. והשתוקקות לדבר המשלימהּ. והיא האשת חיל ששבח שלמה המלך ע"ה. ושמעתי בזה מה שכתוב (נידה לא/ב) כשאשה מזרעת תחילה, שהתשוקה ממנה להשלמת חסרונה, אז 'וילדה זכר' שהוא השלמה. כי השתוקקות להשלמת החיסרון מוליד שלמות המעלה" (דובר צדק מצות עשה א עמ' יז:-יח.)

כיון שהאשה תמיד חסרה, היא תמיד בתנועת השתוקקות להשלמה (כמו גופה במחזור החודשי). מתוך זה אפשר להבין את האמירה כי אשה היא ה"יחד", בתנועת נפשה היא כל הזמן מאחדת. מצבה הראשוני של החסר שוקק בכל עת לבטא את השלמות של היחד, לחבר ולקשר. האשה בטבעה זקוקה שבעלה יהיה כמה שיותר עמה בחברתה, שיחזר אחריה בכל הזדמנות קרובה, שידבר איתה, שתשתף אותו והוא ישתף אותה. זקוקה להרגיש בטוחה ושקטה במציאותו איתה בתנועתו אליה ולא רק לדעת זאת אלא לחוות זאת עוד ועוד. זו פעולת עקרת הבית – עיקרו של הבית – שקושרת בכל עת את נפשות הבית זה לזה להיות בהתאחדות. דואגת לשלום בעלה וכל אחד מילדיה ולהרגשתו הפנימית של כל אחד ואחד מהם, משדלת את בני ביתה בחכמתה ודיבוריה, בדאגתה ובהשתדלותה. בעוד שהאיש נמצא באחד. בוטח במציאות האחת של שניהם. פחות ניכר בו הצורך שלו לדון ולבטא כל ניד של רגש, פחות ניכרות בו הפעולות המאחדות ושכולם ירגישו בנוח. "את אי העשיה היחסית של האיש ביצירת האחד יש לייחס לכך שהוא כבר חי את האחד. שכן ה"אחד" שבתוך האיש אינו מאחד ומדבק, משום שהוא חווה אותו כמובן מאליו. ומשום שהדבר הזה אינו נראה לעין, לא כל אחת מכירה בזה...ישנו ה"אחד" וישנו ה"מאחד", ושניהם יוצרים את האחד המשותף והשלם" (מקדש החיים עמ' 14).

ביטוי נוסף לשקיקה זו, היא התנועה של הקשר המיני. על האיש מוטלת חובת העונה, חובה למלא את חסרונה של האשה. המכוון בקשר זה היא האשה ומילוי תשוקתה. לכתחילה, המציאות של אשה היא התשוקה.  לא רק שמותר לה להשתוקק אלא היא משובחת על כך. "כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה הוויָן לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן" . "ואל אשך תשוקתך – מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה (לתשמיש) בשעה שיוצא לדרך" ומראה לה ענייניי חיבה.(ערובין ק/ב)

גם באופן המשחק של החיבור, האיש בעמדת מילוי החסר, מכוון רק אליה ונזקק להמתנה ואיפוק, לעומת האשה שהיא התעצמות והתגברות התשוקה עוד ועוד ללא גבול, "רק חשק". בתנועת "מזרעת תחילה", מעוררת האשה בשקיקת חסרונה את החיבור בעוצמתו. לעומתה, נאמר על האיש: "אסור לאדם שיכוף את אשתו לדבר מצוה, שנאמר 'ואץ ברגליים חוטא... כל הכופה את אשתו לדבר מצוה – הוויָן לו בנים שאינן מהוגנים".

ועוד הבנה עמוקה לגבי סופו של הפסוק:  "ואל אשך תשוקתך והוא ימשול בך", למי הממשלה? נשים לב לדברי ר' צדוק הכהן – הפוך על הפוך-  "אבל האשה שלעולם רשות אחרים עליה ואין לה שום ממשלה ושום כוח, וכל מה  שקנתה אשה – קנה בעלה. ורק כוח זה יש לה – שהבעל משועבד לה למלאת חסרונה. נמצא יש בה כוח השליטה והממשלה על השלמת החסרון... ולכך בעניין  השלמת החסרון היא גדולה מהם (מבעלה ובניה) וזהו שכתוב (יבמות סג/א) "דיינו שמגדלות בננו ומצילות אותנו מן החטא", היא מצלת את הבעל מן החסרון... ולפי שיש לה ממשלה עליהם בהשלמת חסרונה – נמצא יש לה כוח ומעלה זו של השלמת החסרון עליהם, לכך היא משלמת חסרונם. ולפיכך היא מקבלת גם כן שלמות המעלה מהם ע"י ממשלה זו שהיא ממלאה חסרונם" .

עוצמתה של ההחסרה התמידית של האישה, זוהי מעלתה ושלמותה. האמירה בה פתחנו "כי האיש יש בו מילוי החשק מה שאין כן באישה אין לה מילוי רק חשק" היא סגולת החסרון התמידי של האשה בהוויתה המאחדת, המחברת, המדבקת והמשתפת. חסרון זה הוא ממשלתה של האשה הוא "חוכמת נשים בנתה ביתה" ובזה ממשלתה, זו מידת המלכות של הנקבה, שמצד אחד אין לה מצד עצמה כלום, והצד השני שמכוח החסר, היא מושלת ומנהיגה את ביתה ומוציאה לפועל את שלמותם של בעלה וילדיה. הנה הוא הרז של "אשת חיל".