מאת אור גיל

ילד קטן , כיון שאין בו דעת, מתרשם מהמתרחש ברגש שלו. על כן בתגובותיו מערבב מין בשאינו מינו ומגיב ופועל בעיקר מתוך החלק הרגשי שבו, ולא מהצד הרציונלי. משום שהוא ללא הגנות, נוצרים אצלו דפוסי תגובה אל מול האיום והפגיעוּת. אצל כל אדם נוצר ומתקבע דפוס אחר ובעוצמות אחרות וכך נוצר עומס רגשי על הנפש שמנהל אותה. אצל אחד עומס רגשי זה יכול להתבטא בהתנגדות ובמאבק כמעט על כל דבר, או בווכחנות או בשתלטנות או בהאשמות. יש אחר שעומס רגשי זה פועל אצלו על ידי האשמה עצמית או הערכה עצמית נמוכה: "אני לא שווה" "אני לא יכול" או מתנהל בוותרנות יתר, או ריצוי או היסוס או גם מזה וגם מזה.

זהו דפוס ראשוני באדם ולכן הוא חזק מאד, מושרש בנפש עמוק. וככל שהאדם מתבגר, נכנסים בו יותר דעת ורציונליות בהתנהלותו עם החיים. נמצא שבאדם הבוגר פועלים שני כוחות האחד הוא הצד הבוגר בעל הדעת והשני הוא החלק של הילד אשר פועל  מהרגשי שבו, זאת אומרת פועל מהחלק של הדפוס הילדותי העמוס. (יש כאן הבחנה בין רגשי  לבין רגש*)

מי משני כוחות אלו מוביל את ההתנהלות שלנו?

 על כך נלמד מהמדרש על הפסוק בקהלת "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל" (ד/יג):

  "טוב ילד מסכן וחכם - זה יצר טוב. ולמה נקרא שמו ילד? כי אין מזדווג לאדם אלא מבן י"ג שנה ולמעלה. ולמה נקרא שמו מסכן? שאין הכל שומעין לו. ולמה נקרא שמו חכם? שהוא מלמד את הבריות לדרך ישרה. ממלך כסיל וזקן – זה יצר הרע. ולמה קורא אותו מלך? שהכל שומעין לו. ולמה קורא אותו זקן? שהוא מזדווג לו מילדותו עד זקנתו. ולמה קורא אותו כסיל? שהוא מלמד לאדם לדרך רעה".

על פי המדרש ניתן לומר, שמלך זקן וכסיל הוא הצד הרגשי הילדותי העמוס שהקדים לבא באדם לפני הבוגר. הבוגר שבנו הוא ה"חכם" אך ה"מסכן" שבנו.  הרגשי הילדותי מבחינת "מלך זקן וכסיל" פורץ ומשתלט לפני ש"החכם" קולט את המתרחש, בוחר ופועל. מכיוון שהחוכמה (= המודעות) לא מצליחה לפעול בעת התרחשות לוחצת, נאמר על ה"חכם" שהוא מסכן, "שאין הכל שומעין לו". לא כי לא רוצים לשמוע לו, אלא כי הוא כל כך נחבא שלא שומעים אותו או כי  המלך הזקן והכסיל תמיד מקדים אותו.

כך אנו מוצאים את עצמנו פועלים במערכות יחסים והתרחשויות שונות לא כפי שהיינו רוצים ולא כפי שאנו מאמינים ולא כפי ההגיון ולא לפי המודעות שלנו. כי הילד שבנו מקדים ומתפרץ ראשון. יש בתוכנו ערבוב זמנים, למרות שבגיל ובנסיון החיים התבגרנו. בכל זאת, הילד הזקן והכסיל מקדים להגיב לפני שהחלק הבוגר, החכם והמודע שלנו מגיב. לא תמיד אנו מזהים שהתגובה שלנו באה בעצם מהחלק הילדי הקדום, ולא רק זאת, אלא שאנו אף מנסים להצדיק את תגובתנו הרגשית הילדית, בהצדקות כאילו הגיוניות, ומשתכנעים שהן אמת, בעוד שבעצם גם  ההצדקות באות מהחלק הילדי רגשי העמוס. בהתרחשויות ובמפגשים שונים אנו תופסים את הסיטואציה, או את המילים הנאמרות או את טון הדיבור הנשמע אצלנו, נוגעים במקום הכואב והרגיש של הילד שבנו מבלי שאנו מבחינים בכך בהכרה שלנו, ולכן אז התגובה המידית תהיה מהחלק הילדי העמוס, המלך הזקן והכסיל יקדים בתגובתו. במצבים כאלה, האדם מתיחס אל המתרחש רק דרך הפריזמה העמוסה ותופס שהכל מתייחס אליו או בגללו. לא רואה שאחרים פועלים את מה שפועלים בגלל עצמם ולא דווקא בגללו או בזכותו. על כן התרחשות עלולה להפוך מידית לקונפליקט בין התגובה העמוסה הילדותית שלנו לבין התגובה הרגשית ילדותית והעמוסה של הזולת. מעט מדי הגיון בא לידי ביטוי בקשר ובהתייחסות שביננו לבין המשתתפים איתנו  בארוע שהתרחש. אם בכל זאת, בשלב השני לאחר התגובה הראשונה של המלך הזקן והכסיל, הצד הבוגר "החכם" תפס את מקומו, וסידר ויישב את הדברים ויצאנו בשלום מהעימות, עדיין מתחת לפני השטח,  מקנן הרגש הפגוע ואורב וממתין על הפתח להגיב ראשון בהתרחשות הבאה.

נקח לדוגמא, מתבגר שגדל בבית דתי ומתנהג בדרך לא דתית. או להפך,  גדל בבית לא דתי ועתה הוא חוזר בתשובה. או שהוא מתבגר שמתנהל בסגנון חיים ששונה מאוד משל בית הוריו. כאשר הוא ובני משפחתו אינם מכירים ולא מזהים את חלק הילדי שפועל בהם, אזי יש סיכויים רבים שדרכו והתנהגותו יהוו  טריגר המעורר את החלקים הילדיים הרגשיים העמוסים  של כל אחד בני המשפחה. יהיה אצל כל אחד מהם ערבוב בין זמן הבוגר לבין זמן הילד שבו. הילדי יצא ויגיב להתרחשויות השונות. בני המשפחה השונים יתערבבו רגשית זה עם זה וייחסו את ההתנהגויות ואת ההתרחשויות השונות כפועלות בגללם או כנגדם או בעיקר ביחס אליהם.

האב עלול  לראות בדרכו של הבן כאשמה שלו, כבגידה בו ובאורח חייו ובאמת של החיים (כפי שהוא חי אותה). אם האב פועל מתוך חלק ילדי רגשי של שתלטנות, הוא ינסה להשתלט על התנהגותו של בנו במניפולציות שונות. אם הוא פועל מתוך רגש ילדי של אשמה, הוא יגיב בהאשמות על אחרים שהשפיעו על בנו וינסה לפעול נגדם או ייצר רגשות אשם אצל בנו, או יגיב בכעסים מהתסכול של רגש האשם המנהל אותו או יגיב בדרכי הכחשה והתעלמות וחוסר קבלה והתרחקות.

אם במשפחה זו יש קונפליקט עמוק ומתמשך בין ההורים בזוגיות שלהם, דרכו של בנם עלולה להוות  סיבה להעצמת הקונפליקט. כל אחד מבני הזוג יגיב למתרחש מתוך הילד שבו כנגד בן זוגו. אם הילדי רגשי שבו הוא פגיעות, הוא עשוי לטעון כלפי אשתו: "את מאפשרת לבן לעשות מה שהוא רוצה, את מבטלת את דברי אליו, את לא מכבדת את דעתי, לא נותנת לי מקום, מזלזלת בי לעיני הילדים, לא מקשיבה לי ועושה רק מה שאת רוצה וכו' ". ועל ידי פגיעותו ישתלט על ההתנהלות שלהם בינם לבין עצמם ובהתנהלות שלהם ביחס לבן מעורר ההתרחשות. אם אצל האישה, לדוגמא, פועל רגש ילדי של היסוס והערכה עצמית נמוכה, היא תבוא אליו בביקורת על מה שעושה, תנסה לערב אחרים בויכוח שביניהם או את הבן עצמו כנגד אביו ותביא הסברים  רבים לדרכה ותבלבל רגשית בתגובותיה את המעורבים אתה במערכת.

והבן עצמו שפועל גם הוא מתוך הילדי שבו, עלול "לתפוס צד" במחלוקת שבין הוריו. ינסה להכריע ביניהם או לשכנע את אחד מהם לקבל את גישת ההורה השני, או ינסה לגשר ולפשר או לוותר על חלק מאורחותיו וללא הסכמה אמתית פנימית לכך.  יתכן שיראה את עצמו אשם בקונפליקט של הוריו. הוא עלול ליחס את כל המתרחש ביניהם כמתרחש בגללו וביחס אליו ולא יִראה שהחלק  המרכזי במתרחש בין הוריו פועל הרבה לפניו ונובע מהקונפליקט המתמשך של שנים בין הוריו. יתקשה לראות את הוריו פועלים איך שפועלים שלא בגללו ושהוא רק הטריגר התורן.

לא די במודעות שהובאה עד לכאן. מהי העבודה לשינוי?

ראשית, יש להתבונן ולזהות את ההתנהגויות של הילד שבנו. לזהות את ההתפרצויות שלו "שמתחת לאף" של הפן הבוגר שלנו. לרשום אותן, ולשתף את בן/בת הזוג שלנו בהן. לזהות ולגלות את ההשפעות ואת הנזקים, את הכאבים ואת הסיבוכים הנגרמים בשל השתלטות "הילד  שבנו" שהוא בעצם מלך זקן וכסיל,  על המבוגר שבנו על התנהגותנו, על תגובותינו. להפריד בהכרתנו את הזמנים. את זמן הילד מההווה שהוא זמן בוגר. לא להסכים שחיינו יתנהלו בזמן ילדותי. זו מלאכה מתמשכת אך משתלמת ככל שנתאמן בה ונתמיד בה. ככל שנלמד לזהות, נלמד גם לעצור בפני ההתרחשויות, לעצור בפני הילד שבנו, להפריד בין מה שהוא החלק שלי לבין מה אינו שלי אלא של אחרים. נשאיר לאחרים את מה ששלהם לטפל בחלקם. נלמד לא להיות מופעל מהילד שפועל אצל זולתי כלפַּי. להשאיר את חלקו של האחר אצלו, אע"פ שהדברים מתייחסים כלפי. לא נסכים לפעול עפ"י הרגשי הילדי שלי ולא עפ"י הרגשי הילדי של זולתי. נתאמן לפעול מזמן בוגר, המפריד בתוכנו בין הילד לבין הבוגר. מתוך הפרדה זו תתאפשר בחירה מדויקת יותר של התגובה או בחירה בתגובה של המנעות. ננסה ליישם את הבנותינו. נתרגל את הזיהוי, נעצור את "המלך הזקן והכסיל". נמצא דרך לתגובה מדויקת יותר הבאה מהבוגר שבנו.

אם כך יתרחש בדוגמא שלמעלה, הבן לא יפעל מתוך אשמה ולא ינקוט עמדה מול אחד מהוריו. הוא ילך בדרכו ויהיה אחראי על בחירותיו. הוא לא יהיה תלוי באישורם של הוריו וגם לא ינסה להכריח אותם להסכים עם דרכו. מתוך עמדה זו ימצא דרכים להתקרב להוריו ולחזק את הקשר איתם ועם כל אחד מהם, לפי מה שיתאפשר, ויחד עם זאת להמשיך לברר את דרכו לעצמו שלא על פי תגובותיהם העמוסות רגשית. זאת יעשה גם אם הוריו אינם עושים כלל את העבודה המובאת כאן. ברגע שאחד עושה שינו לעצמו, הוא משנה לעצמו את חווית חייו ואת התנהלותו ומשפיע ללא אומר על זולתו. הוא לא יצא "לחנך" או "לתקן" את הוריו או את אחרים. רק יעשה את המלאכה המוטלת עליו.

כל אחד מההורים יבחין שהילד שלו אינו הוא, אע"פ שיַלד אותו וגִדל אותו וחינכו. יקבל את בנו כפי שהוא, גם אם אין דרכו של הבן מקובלת עליו. גם כל אחד מההורים ימצא את הדרכים לחזק את האהבה והקשר אתו.

בני הזוג יבינו שהסבך ביניהם אינו בגלל בנם ולא בגלל מעשיו. הם יבינו שהסבך ביניהם מזמין כל אחד מהם להפריד את זמן הילד שבו מזמן הבוגר ולהפרד ממלך נורא זה. הסבך מזמין כל אחד מבני הזוג, לזהות את הילדי שבו, לתחם אותו, לעצור ולבחור, ולא לפעול ממנו. הם יוכלו למצוא תשובות להתנהלות מול שאלות החיים השונות ובעיקר להתיר אט אט את הסבך הרגשי שביניהם. יִלמדו לאפשר לכל אחד מהם לעשות את מסע תיקונו בדרכו ובקצב שלו, להיות באמפתיה עם בן זוגו ולא להתנהל במאבק בו. להיות לו לעזר ולא להיות נגדו. ככל שיצליחו במלאכה זו, יהיה ביניהם יותר אמון, יותר כבוד זה לזה ויעזרו זה את זה וימחלו זה לזה. האהבה תצא ממחבואה ותתעמק. הזוגיות תביא סיפוק ועוצמה לכל אחד מהם, לשניהם כאחד ולכל בני משפחתם.

* רגש הוא הצד הבריא של האדם – כלומר אחד מכוחות הנפש בהם האדם פועל ומרגיש.

  באומרנו רגשי אנו מתכוונים רק לחלק הילדי הרשום בדפוסי תגובתיות המתוארים במאמר.