מאת אור גיל

הערה מקדימה: כוונתי להורים וילדים, גם אמהות ובנים ובנות ואבות ובנות, אך אני מבקש להציג זאת מזוית אישית שלי, על כן כשאכתוב אבות אני מתכון גם לאמהות וכשאכתוב בנים כוונתי גם לבנות.

אני מוצא לא פעם שקל יותר לצור מערכת חופשית, פשוטה יותר עם חברים מאשר עם הורי או עם ילדי. קל יותר לקבל ללא שפוטיות את דרכו וסגננו של "הזר" מאשר של ילדיך. לעתים רבות, יותר פשוט להיות בקשר של שיחה עמוקה ואישית עם חבריהם של ילדי מאשר עם ילדי אע"פ שבעומק, הרגש עם ילדי הוא עמוק יותר ורגשי יותר. אמר לי אדם צעיר על הקשר עם אביו: "עם כל העולם אבא שלי יודע לצור קרבה, קשר, לתמוך, לעזור ובעיקר לקבל את דרכם ואת סגנון החיים שהם בוחרים. אך דוקא עמי קשה לו, שפוטי יותר כלפי והתאכזב בתוכו מהאהבה שמצאתי. הפער הזה, זו  תופעה שמזמינה התבוננות.

קשר אב ובן עמוק מכפי תפישת השכל, יש בו אהבה עמוקה וקרבה עצומה. ולמרבה הפליאה אנו מוצאים בקשר של הורים וילדים מתבגרים ובנים בוגרים מורכבות גדולה, סבך רגשי של רגשות סותרים בד בבד. יש צפיות וגם אכזבה וגם גאווה, רגשות אשם וריצוי. התרחקות וקרבה, אכפתיות ודאגה ואהבה יחד עם כעסים וריב, עם התנגדות, מאבק וחסימה רגשית. בקשרים של הורים וילדים מצוי מאד ערבוב רגשי. זהו סבך.

בבטוי של התורה על היחסים שבין הקב"ה לישראל בניו מופיע הביטוי "והשיבות אל לבבך" (דברים ל/ג). את מה משיב הבן אל הלב? ממה התרחק מלבו? אפשר לראות בכך ביטוי לתנועה של הבנים, תנועה של רצוא ושוב. של התרחקות ושל התקרבות. הבן מתרחק מהאב כדי למצא את עצמיותו ושב אל אביו ומוצא בו את עצמו.

באותה פרשיה גם כתוב על הקב"ה, האב, "ושב את שבותך" (דברים ל/ג) ומדייקים חז"ל: "היה לו לכתוב והשיב... כביכול שהשכינה שרוי על ישראל בצרה, וכשנגאלים הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם"(רש"י) יש ביחסים הללו הדדיות, מעין "ריקוד" משותף של התקרבות והתרחקות.(כמו בזוגיות של איש ואשה).

"הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא... והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג/כג-כד). בפשטות מובן שישובו לקרבה זה אל זה לדרך אחת. אך רש"י מפרש את המלים: "על בנים..על אבותם" = על ידי. כל אחד גורם לשני את ההשבה.

אם כן, בתהליך התשובה ההדדי, מהי העבודה של האב ומהי העבודה של הבן? מהי ההשבה של האב על ידי הבנים ומהי ההשבה של הבנים על ידי האב?

ניתן לומר כי כל סבך מזמין את התרתו, מזמין תיקון, מזמין דיוק, מבקש הפרדה שתאפשר קרבה פשוטה ללא מתח. קבלה הדדית מתוך דיוק בקשר. יש כאן משימה לשני הצדדים. וזו הכונה ב"על ידי".

הקשר ההורי מתחיל בתלות מוחלטת של התינוק בהוריו ושל הזדהותם המלאה עמו. הם מטפלים, מכוונים, מחנכים. הם היודעים, הם מספקים את הכל, והכל תלוי בהם. הילדים תלויים מעשית ורגשית בהורים ומזדהים עמם לגמרי. בתהליך ההתבגרות יוצרים הילדים את תנועת הרצוא מההורים והלאה. הם מחפשים את העצמיות שלהם. הולכים ושבים כל הזמן, אך סך הכל של התהליך הוא רצוא. "לרוץ" למצא את ההגדרה שלהם, את הסגנון שלהם. למצא את עצמם דרך דיפרנציאציה יחד עם הזדהות. כפילות שמבלבלת אך מתבהרת לאט לאט. בינתיים יש בלבול. הבלבול יכול להיות גם אצל ההורים. האב מנסה לממש את חלומותיו האבודים דרך בניו ובנותיו, מתקשה לקבל את השונה. עלול שלא להבחין בין מחנך לבין מלוה, עלול להאבק באבחנה של הבן ממנו ולהחזיר מאבק מתוך אהבה והזדהות, מתוך ערבוב רגשי, או ליצור מרחק יתר ולא לאפשר קרבה ולא לבטא ענין וקשר. יש שהבן בהזדהות יתר ונמצא בריצוי יתר אל הוריו או בהתנגדות יתר כלפיהם.

"נודע כי הבנים מבררים האבות... כי בבנים נגלה מעמקי לב האבות והנעלמות שבהם. ונודע שכל ברור צריך להיות בהפכו" (תקנת השבים סה /ר' צדוק הכהן מלובלין). יש באמירה זו כי הבן בפנימיותו מתייחס אל פנימיות האב ומגלה משהו נסתר ממנה דווקא על ידי התנועה ההפכית. דווקא ההפך, "המרד" של הבן, הדרך השונה שלו מגלה חלקים נסתרים ואבודים של האב שממתינים לאב לגאול אותם. לפתח ולהוציא לפועל את התשוקות  וחלקי היצירתיות שלו שלא באו לידי מימוש, לחשוף את החלקים הסבוכים שלו עם אבא שלו שחוסמים את נפשו, שמצרים את לבו, שמעכבים את התפתחותו. והנה בניו מגלים לו את החלקים הללו וקוראים לו לעבוד עם חלקים אלו. עבודתו של האב היא "ושב את שבותך" להשיב את עצמו עם ילדיו. לגאול את עצמו על ידם להשיב את ליבו על ידי בניו (לב אבות על בנים).

על ידי כך גם יוכל לצאת מהסבך שנושא מהוריו (שמפעילו מול בניו ובנותיו, מול אשתו.) עליו להוולד מחדש,( אהוד מנור ביטא זאת נפלא  בשירו זאת ילדותי השניה*) לדייק עוד ועוד את עצמיותו על ידי מה שבניו ובנותיו מביאים אליו בדרכם. על ידי עבודה זו יקבל אותם בלב טוב, בלא שפוטיות, בלא ערבוב אלא באהבה רבה וברגש טוב ויאפשר להם למצא את עצמיותם. להשיב את לבו אליהם ואל אביו, לחזור ולתקן את תנועת הרצוא מהוריו. השבה כפולה של פנים ואחור מול ילדיו ומול הוריו. האב צומח דרך ילדיו, מגדיר  מחדש ללא הרף את זהותו האישיותית, את זהותו הערכית, הרוחנית והדתית. זהו מעין "גילוי אליהו" של דורנו. כאשר יש את ההכרתיות לתהליך הבין דורי,אפשר למעט מהמערכת שבין הורים לילדים כאב, מריבה, כעסים, דרישה ואכזבה. אפשר להרבות מרחב של הבנה, מרחב של קבלה הדדית ולהרבות קרבה. אני נוהג לומר כי בני ובנותי בדרכם שהולכים בה, הם מורי הגדולים מבלי שהיו מודעים לכך כלל.

גם הבן שנושא הבנה לתהליך יכול על ידי זהוי חלקי התיקון והסבך שבו לגאול את עצמו, לתקן מול הוריו כמידת יכולתו. על ידי התבונות בדרכם ובההתמודדויות שלהם, ילמד לקבלם, להפחית ולצמצם את התנגדותו ולהתקרב לעצמו ואליהם.

נראה לי כי האחריות הראשונה היא של האב לעצמו דרך בניו וכלפיהם. זהו "לב אבות על בנים". אך לעתים כאשר ההורים לא הכרתיים דיים לעבודה שלהם, יכולים הבנים להפריד בתוכם בינם לבין הערבוב או הניתוק עם הוריהם. להיות בהבנה, בקבלה, במחילה ואף ברגש טוב כמידת המתאפשר. כשלבם מדיק אז גם הלב השני מושפע ומקבל את הדיוק.

אני רואה בתהליך של הדורות האחרונים. אחד הדברים הבולטים במציאת השלום שבין הורים לילדים, בהשבת לבבות אבות ובנים

אני רואה את עצמי, עומד בלב הקשר של הדורות, מצד אחד ההורים המבוגרים, מאידך אני הורה לילדים בגילים שונים מצעירים ועד בוגרים וגם סבא. אני מוצא את עצמי עסוק בתוכי למצא את השלום הבין דורי, את השלום הפנמי שבתוכי, למצא את הקבלה השקטה של פנים ואחור, רואה עצמי גם אב וגם בן. גם הבוגר וגם הילד. ממשיך שנים את תיקון הסבך הרגשי ואת הדיוק של המציאות הרוחנית שלי ושל ההתיחסות החברתית שלי.

דוגמא לתהליך בצד הרוחני היא בהתפתחות של הזהות הדתית של הדור הצעיר הנוכחי:

אני רואה איך הדורות נבנים זה על זה. רואה את סבַי ואת סבתותיי עולים לארץ לפני כמעט תשעים ושמונים שנים להתישב בה, להשתתף בבנינה ממשיכים את דרך התורה והמסורת, רואה את דורם של הורי אשר נאבקו  על הקיום  בתנאים הקשים של ראשית המדינה, (תוך עזיבת דרך המסורת של הוריהם) כדי לתת לילדהם את ההשכלה שלא  זכו לה . אני רואה את הדור שלי, של בני גילי "שמרדו" בהורים על מנת להקים חיים תורניים, להקים התיישבות תורנית וישיבות בכל מקום. מאד מתבונן בבני העשרה בבני העשרים ושלושים של עכשיו, רואה אותם מחפשים בתורה את החופש, מחפשים את הפתיחות, את היצירתיות, את היוזמתיות, את המקוריות, משתוקקים אל החסידות ואל הסוד. אני רואה את חפוש הביטוי האישי ועבודה אישית, את המגוון, את האפשור ואת הרצון להיות באי שפוטיות, את הרצון לסגנון האישי יחד, עם הכלליות והחברתיות והערכים. רואה את אלו שמחפשים זאת גם "ללא הכיפה לראשם" ומחפשים את הקבלה וההבנה לדרכם. מחפשים ורוצים את השלום עם הוריהם ועם עצמם.

דרך השתתפותי בדרכם ובחיפושם, גם דרך "מרידתם" של צעירים אלו (עם ובלי הכיפה), אני שב את שבותי אתם, אל עצמי ואליהם, מחפש את האיזון שבין דרכי לדרכם מבלי לשפוט ולאפשר להם את שבותם. להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

*

זו ילדותי השנייה,

מה שתתני לי אקח.

זו ילדותי השנייה,

איתך.

זו ילדותי השנייה,

עול השנים כבר נשכח.

זו ילדותי השנייה,

לבי נפתח.

דרך עינייך בת,

אני רואה ומגלה שוב עולם.

דרך ידייך אלמד

לגעת שוב בגלי הים.

דרך שפתייך בת,

טעם חדש למילים.

ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש –

אנחנו כבר בני שלוש.

דרך שירייך בת,

אני אלמד שוב להקשיב לבריאה.

בפסיעותיך אצעד

בדרך אל הפלאים שבעה.

בחיוכיך בת,

בוקר חדש ללילות.

ואיתך לחיים יש סיבה – אנחנו כבר בני ארבע.

למבטיך בת,

אני אלמד שוב לאהוב בלי לחשוב.

בדמעותיך ארעד

כאילו סוף העולם קרוב.

בחיבוקיך בת –

רטט עובר בגופי.

ואיתך יום נוסף אבקש –

ואנחנו כבר בני חמש.

זו ילדותי השנייה

מה שתתני לי אקח

זו ילדותי השנייה

איתך.

(אהוד מנור)