מפגש פורום דבש מסלע

הנושא: אשה מול בית, קריירה, מימוש עצמי, פרנסה.

באמת זו שאלה. כתוב "כי זה כל האדם". המילה מימוש עצמי, ביטוי עצמי – זה כל האדם באמת. השאלה המקדמית היא 'מה זה עצמי?'.

הפסוק המדהים "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" (איוב י) אני לבוש עור ובשר ומסוכך בעצמות וגידים. אז מי זה אני?

הרי בשר, עור, עצמות וגידים אלו דברים מתחלפים. אז מי זה האני? המחשבה?? מה ששמעתי??

יש לאדם נפש - מה שקוראים בפסיכולוגיה 'מודעות',

ורוח –  שמתגלה כשהאדם יוצא מעצמו "ותשאני רוח" – כל דבר שקשור לנתינה הוא קשור לרוח – כל מה שמעלה את האדם מעבר לבע"ח – זוהי רוח.

ונשמה – נגזרת מהמילה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה " (בראשית ב) מה שאדם עושה כדי להחיות את הסביבה.

ויש חיה ויחידה. היחידה היא המהות. כל השאר זה לבושים. אם מוצאים את המהות הגוף מתפרק והולך לו.

אז מה זה האני?

השאלה הראשית ששואלים בעולם האמת: 'מי אתה?, מה שמך?' שאלה  מאוד מפחידה ומאוד מחזקת. מי אנחנו. התחלנו בעובדה שאדם לבוש בכל המדרגות, הוא צלם אלוקים.

המימוש האמיתי של האדם זה התפקיד, הייעוד, השליחות שלו. לפעמים השליחות היא לאו דווקא קריירה. לפעמים היא אחרת. כשמסתכלים על ההיסטוריה ועל המציאות רואים שלכל אחד שליחות ותפקיד אחר.

לפי תורת האר"י ז"ל , כפי שכתוב מקורי בפשט אך מפותח בקבלה: עם ישראל הם כמו איש אחד ולב אחד. כל אחד מאיתנו בפסיפס הזה הוא נקודה: יד ימין, יד שמאל, עין, לב, ציפורן וכו'. אם כן המימוש הוא במכלול של כולנו. איפה את במכלול? מה תפקידך במכלול? הייעוד יכול להיות גם נהג, גם מזכירה, גם רב ראשי. הכל הוא ייעוד.

[סיפור: פעם אבא הראה לי מנקה רחובות, יהודי בשם 'אדם'. פשוט שבפשוטים. איש זה היה אחראי על הניקיון ברחוב החבצלת בירושלים. האדם הזה היה מגיע לשיעורים של הרב ולמד ממנו, שבשעת סעודה אדם צריך לנהוג כמו מלך, לאכול ליד שולחן שהוא כמו מזבח. שאל 'אדם' זה את אבא, איך אני מנקה רחובות יכול להיות כמו מלך? איפה מזבח? איפה שולחן? אני מנקה רחובות. אמר לו הרב מה לעשות: 'קח מטפחת , תפרוס על המדרכה וזה כמו מזבח, קח מים לנטילת ידיים ושב לאכול כמו מלך'. יום אחד עבר שם ה'שָווּיש' – מנהל העבודה האחראי על הרחוב – ראה את אדם יושב לאכול ועל המדרכה מטפחת ועליה מונח האוכל שלו. שואל אותו השוויש בלעג לפשר מעשיו, ומסביר לו אדם "זה מזבח, אדם הוא כמו כהן...". כעס השוויש, בעט במטפחת והעיף את כל האוכל. לאחר מכן המשיך למטה לפינת הקפה היכן שמתכנסים כל המנהלים וסיפר בלעג על אדם והמטפחת שלו, וכדי להעצים את הלעג הראה לכל הנוכחים איך הוא בעט באוכל של אדם. באותו רגע של הדגמה חלפה שם משאית וריסקה לו את הרגל. בעודו מובהל לבית חולים הוא לא חדל לצעוק: "אדם! מזבח! אדם! מזבח!". באו לקרוא לאדם הזה ולא רצה ללכת אליו כיון שבעט לו במזבח. בא אל הרב וסיפר לו. ענה לו הרב –האיש עשה תשובה, לך אליו.

זה אדם. היה איש פשוט, אבל צדיק ולא ידע שהוא צדיק.

אבא הראה לי עוד אנשים פשוטים אבל צדיקים – פקיד בדואר במחנה יהודה, ועוד טיפוסים פשוטים שהם צדיקים. אפילו רבנים יכולים להיות צדיקים].

המימוש העצמי של האדם – זה 'בעצמי הגדול' של האדם הכולל. הדגם הם אברהם, משה, דוד. הביטוי הכי עוצמתי לענווה. מצד אחד אומר משה "ונחנו מה", ומצד שני – הוא המנהיג של עם ישראל. ענווה עצומה שמבטלת לכאורה את האני. 'אני' זה השכינה.

לא לבטל את ה'אני' אלא את הנפרדות, האגואיזם, האינטרסנטיות.האני מבטא את האינסוף. "ואני תפילתי לך עת רצון". הענווה מבטלת את הנגיעה שיש לאדם באני העצמי הזה.

כשהאני נפרד הוא הרסני – אגואיסטי, סרטני ממש – התא עושה מימוש עצמי בלי התחשבות בעוד תאים. כשאתה מממש את האני הגדול - זה החיים. הראשון הורס את עצמו ואת האחרים, השני מחייה את עצמו ואת האחרים.

כל אחד נמצא במקום שלו: מה שמך? זו השאלה ששואלים. איפה את? אתה? במכלול, איפה את מביאה את החיות הגדולה שלך לביטוי? אפילו ממקום של חלבן וסנדלר מביאים אור גדול. גם בגוף חולה, נותנים זריקה במקום אחד קטן אך כל הגוף הגדול מתרפא.

הגאולה יכולה לבוא מחיבור אחד, התכנסות אחת, כשזה באמת – כל אחד, אם הוא במקום האמיתי שלו יכול להביא ברכה. מקום של מימוש האני – לא זה הנפרד האגואיסטי, אלא זה האני הפרטי הכלול בכלל ישראל בלי להימחק. ז התובנה שאני הפרטי ממנף עצמו במקסימום בתוך הכלל. כל אחד מה שהוא: אם הוא עין – הוא עין, אם יד אז יד. ימין זה ימין.

כל אחד עושה את המקסימום ולא מטשטש את הזהות שלו.

עד פה דיברתי וזו הייתה הקדמה. מכאן נעשה 'בית-מדרש':

השבת, פרשת יתרו, הדיברה הראשונה: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מבית עבדים" (שמות). התורה כל כך חוסכת במילים, כל עשרת הדיברות – כתובים בקודים, רק הפסוק הזה כל כך ארוך. אפשר לכאורה לקצר את הפסוק, למה להוסיף 'בית עבדים'?! אלא סוף הפסוק מלמד על התחלתו ועל עיקרו. אומר לנו ה': כל מה שאני אומר מעכשיו זה ההפך ל"מבית עבדים" במצרים פרעה היה מלך אגואיסטי שדאג למימוש עצמי שלו על חשבון כולם.

התורה זה בדיוק ההפך מכך. אין עצמי פרטי. ביהדות, כל מה שמתפרט בעשרת הדיברות הוא האנטיתזה לאותו מימוש עצמי של האחד.

שאלה: האם הרב מדבר בעצם על התמסרות? על- לא לקדם את עצמך, אלא את הרעיון?

תשובת הרב: אם מעניקים- אין עצמי פרטי. האדם עצמו היה עפר ויהיה עפר, הוא כמו אינסוף, הוא חלק מן המכלול של האינסוף. מצד אחד אדם הוא אינסופי ומבטא זאת, מצד שני עפר וסופו לעפר. באיזון בין שניהם קיים האני – קצה מכל כיוון ואמצע מאוזן.

התמסרות, מסירות נפש ממש ומצד שני זה מביא עוצמה.

שאלה: איך אדם יודע מה הוא צריך? מה הייעוד שלו?

תשובת הרב: בזוגיות למשל, איך אדם יודע את שורש נשמתו ובוחר את בן זוגו?

הרב היה אומר שכל אדם הרי צריך פעם בחיים לבחור, ולא כולנו בעלי מופתים. ה' נתן לנו כלים כדי שיוכלו לכוון את האדם לבחור את דרכו. יש דרכי ביניים. מתחילים בנקודה מסוימת, עוברים לנקודה הבאה ברצף החיים, מתפתחים לאט לאט. אנחנו נמצאים כאן, בבית מדרש של הרב. אנחנו, הילדים שלו, מכירים את הרב רק עכשיו. אני שואל את עצמי היום האם הרב הכיר את עצמו... יש לי תחושה שלא. אנו הילדים נפגשים עם כ"כ הרבה סיפורים על הרב, שחוזרים אלינו כמו מראה.

הבחינה האינסופית של האדם זה אחרי 120. כמה היה צדיק וכמה עבירות עשה . בחיים, אדם לא אמור לשפוט את עצמו. רעיו של איוב שופטים אותו בחייו. אבל רק ה' שופט כל הארץ.. . לשון הרע על אדם – זו שפיטה. אדם בתוך תהליך, צריך כל בוקר לשאול את עצמו לאן הוא הולך. אדם צריך לחיות ולעשות הכי טוב שיכול במקום שבו הוא נמצא. אז איך יודעים? לבחון כל בוקר מחדש... תוך כדי החיים יודעים מה המימוש שלנו. אם מרגישים לא במקום – מצד אחד צריך ענווה. כמו אצל לאה ויעקב, שהתורה מספרת לנו את הסיפור כדי לדעת מה לא לעשות: יעקב חשב שרחל היא המימוש שלו. לבן רימה אותו וכתוצאה מכך הלך יעקב 'מתוסכל'. גם רחל, חשבה דבר אחד והלכה מתוסכלת בגלל רמאותו של לבן. רק בסוף הסיפורים רואים את כל התמונה כולה. משם צמח עם ישראל! המימוש העצמי של עם ישראל עבר גם במצרים, זה חלק מהמימוש שלנו כעם. הקב"ה מכוון את הייעוד שלנו.

צריך ענווה מצד אחד, אבל גם לקחת אחריות ,להיות בעשייה. מה שצריך כאשר משהו לא הולך לפי התוכניות, זה לא להיות נעול על איזו תבנית מראש. הרב אברהם שפירא זצ"ל היה אומר על הפסוק "לקדוש ישראל התוו..." -  יש תוכנית פעולה של ה' אבל ישראל מתווים דרך אחרת והכל לכאורה נתקע. הקב"ה 'מתאים' את דרכו, את הדרך האלוקית דרך מה שעושים ישראל. צריך הרבה זהירות וגם הרבה ענווה וגם עשייה. אדם נועד לעשות.

'הכל מן אללה' – זו השקפה איסלאמית.

'הכל בידיים שלי' – זו ההשקפה המערבית לצד שני,

אלא – תווך: גם וגם.

שני הקצוות ביחד: גם ענווה וגם עשייה. משה הענוו ודוד העושה. כשאדם מביא עצמו יותר מידי הוא מתנגש עם אלוקים. למדתי מ"המורה שלי" (הרב זצ"ל): הוא אף פעם לא כעס, לא היה עצוב, לא היה מתוסכל או מיואש. תמיד היה באמונה, בשמחה, תמיד "רק חזק ואמץ". חיזק את הטוב. כוון כל ילד ע"פ מה שהתאים לו דרך חיזוקים.

כילד, הרב תמיד הוביל אותי, לא התנגש איתי גם כאשר המציאות היתה לא נעימה, תמיד עם הארת פנים, תמיד קדימה.

שאלה: היום במציאות שלנו, מקום האיש מתערער. הגברים נעשים יותר נשיים, מושפעים יותר מהאשה.

תשובת הרב: זו שאלה עולמית.

לפני הרבה שנים נתתי שיעור בדבש מסלע, שיעור ארוך אבל אפשר להגיד אותו בכמה משפטים. אם נתבונן על העולם כולו כעל גרף ורצף, אז בריאת העולם, בריאת האשה והגבר, הם נקודת תחילתו של הגרף – הם גוף אחד. בחטא האדם הראשון נוצר פער אדיר: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" אנחנו חלק מתהליך גדול. העולם עובר תהליך החל מבריאת האדם – איש ואישה אחד, דרך החטא, ולאט לאט התיקון שלו. המצב היום טוב בהרבה מבעבר. הרבה פחות דיכוי. אנחנו לקראת תיקון. נכון שעד היום יש דיכוי נשים בעולם. אבל זה הסוף, זו התוכנית. תיקון חטא האדם הראשון – לפעמים בקלקול לפעמים בתיקון. לכל תופעה יש טוב ויש רע, גם תהליכים חיוביים- יש להם קליפות. חלק מבלבול וחלק מקלקול, מטשטוש הזהויות שבין גבר לאשה. ערבוב זהויות שיצר קלקול גדול שיצר תהליך חיובי:

התפקיד שלנו זה לתקן את העולם לפי הגרף הבראשיתי בלי לטשטש זהויות – להביא את האשה למקום האמיתי שלה.

האר"י ז"ל אומר שלוש תשובות על השאלה 'ממה יצר ה' את האשה' – אולי ישמע מעליב –

תשובה אחת: מהזנב שהיה פעם לאדם הראשון.

תשובה שנייה: מהצלע שלו ממש.

תשובה שלישית: היא הייתה הצד השני שלו.

שלושת הפירושים נכונים. יש מי שרואה את הפירוש הראשון, יש מי שרואה את הפירוש השני ויש מי שרואה את הפירוש השלישי. כל פירוש מבטא הלך רוח עולמי.

העיקר הוא היחד הזוגי. אפילו כהן גדול לא יכול להיכנס לקדש הקדשים אם אין לו אשה בבית. כל אחד הוא צד אחד של אותו דבר, ולכן כשהשני עושה משהו זה כאילו הוא עשה וזה לא משנה ע"י מי מאיתנו. כשהדברים נעשים בהסכמה ובשליחות בן הזוג הם יעשו אחרת.

שם יתבטא האני והייעוד. מתוך האחד.

כשהציעו לרב להיות רב ראשי, הרב לא קיבל את השליחות ללא הסכמת הרבנית.

עד שהתקשרו אליהם באותו לילה הבבא סאלי, הרבי מגור והאדמ"ור של חב"ד ואמרו להם

שכבר התקבלה החלטה בשמים... אז הרבנית התרצתה והרב קיבל על עצמו את התפקיד.

פעם ארגנו לרב יום עם שיעורים בצפון בליווי מסוק כדי להגיע לשם... הייתה התארגנות שלמה, והתקשרתי אליו בבוקר לשאול מה קורה, אם הוא מגיע. הרב ענה שהוא לא יודע.

שאלתי מה קרה והוא -  "לא יודע. שום דבר". התקשרתי לאמא שלי ושאלתי מה קרה והאם הרב יגיע. ''לא יודעת, הרב לא אמר לה שלא'' ענתה.

הרגשתי שקרה משהו ולחצתי קצת... מסתבר שאמא של הרבנית בבי"ח, אבל היא לא סיפרה לרב...

אני מתקשר שוב לרב ושואל אם זו הסיבה. הרב עונה שכן. אולי הרבנית תזדקק לו. יהיה לה קשה. התקשרתי לאמא וביקשתי שתבקש מהרב לנסוע. כשהרגישה שזה בסדר ביקשה ממנו ואז הרב נסע בלב שלם ובשליחותה. אח"כ התקשרתי לרב הישיבה בעכו לשאול איך היה והוא ענה לי בהתרגשות: "מעמד הר סיני".

שאלתי אותו "מעמד הר סיני? האם לא הכיר את החידושים שהרב אמר?"

"מכיר מכיר" הוא אמר "אבל לא יודע...הרגשתי מעמד הר סיני ממש".

כך זה כשזוג הוא אחד ממש.

שאלה: למדנו עם השנים, אולי בדור ההורים, שמקומה של אשה בבית, לגדל ילדים, ללדת. היום דברים כאילו משתנים.

תשובת הרב: אמא שלי לפני שהתחתנה עם אבא שלי היתה מנהלת מחלקה בבנק. הציעו לה להיות מנהלת. אבא ע"ה היה אברך שלא היה לו כסף לקנות כלום, כשיצאו ביחד, אמא היא ששלמה. הוא למד, הרוויח 2 לירות והיא פרנסה. כשהילדים נולדו – היא הורידה את אחוז המשרה שלה.

היו שאמרו לה "את פראיירית, מה את עושה, השתגעת? הרי את כ"כ מוכשרת, זה מה שאת עושה...?". אבל, נוצרה זהות אמיתית בינה לבין אבא – הוא לא היה עושה שום צעד בלעדיה. אפילו היה מבטל שיעור אם לא הסכימה. אם היא לא איתו, הוא לא שם!

בתוך המכלול נגזר הנקודתי. מה שחשוב לדעת: את המקום.

יש שלבים שדברים משתנים. כל פעם לפי תנאי החיים. אפשר לעצור קריירה אם צריך. מימוש משולב מתוך אהבה ושמחה. גם אם יש עייפות. זה חלק מאותו מימוש עצמי ומימוש שלנו כעם. מימוש עצמי בתוך מימוש עם ישראל.

זמן. זו התשובה. אנחנו לא ממהרים. לא לחיות באדישות ועייפות אלא בהבנה שיש תקופה וזמן לכל דבר. זה פרטי וכללי. אשה צריכה להצליח!! זה בגדול. כל הסיפור של אשת חיל הוא סינתזה של בית וציבור. לא פמיניזם תוקפני אלא מחויך.

אמא של הרב גדלה אצל אמא שהיתה תלמידת חכם: למדה אצל הבן איש חי – הדוד שלה - גם הלכה וגם קבלה עם הרבה כבוד ועשייה של אשה בביתה. הייתה יותר מוכשרת מבעלה בלימוד תורה אבל ידעה למצוא את המקום שלה – משם בא הרב צדקה זצ"ל – אבא פשוט ואמא תלמידת חכם.

יש הרבה שילובי זוגות:

הוא פשוט והיא מיוחדת,

היא פשוטה והוא מיוחד,

שניהם פשוטים

או שניהם מיוחדים.

העיקר שיהיו אחד.