מאת עדה גיל

בחודש שבט יש נטיעות שונות. נטיעת עצים ונטיעה בלב היהודי להתחדשות, זקיפות קומה, תפילה ובקשה ויסוד הנתינה.

יש בחלק הזה בקשה להתבוננות כפולה: פנימה והחוצה, אישית וכללית.

הנחת היסוד עליה מדברת ימימה היא, שכל יהודי מחובר לשורשו בין אם במודעות ובמעשה ובין אם לאו.

הבקשה לעורר מודעות והכרה לנקודת חיבור זו, חיבור של הלב עם הנקודה היהודית תוך הבחנה בין מה ששייך לנו ובין מה שמיותר לנו, הן כאנשים פרטיים והן כיהודים.

באותה נקודה עצמה, החבויה לעיתים, נמצאים מעצם היותם - השמחה ואהבת ה'.

בא חודש שבט ליצור פעולה דו כיוונית:

פנימה: נטיעה של שורש, גילוי השורש, גילוי וחידוש השמחה שישנה, התחדשות, ונטיעה שיש בה נתינה.

החוצה: זקיפות קומה. נטיעה הגורמת לאדם לזקוף קומתו מתוך הבנת חלקיו הפנימיים. הן האישיים והן הלאומיים מתוך חיבור פנימה והחוצה למהות היהודית.

בחודש שבט מתגלים חידושי הטבע, ראש-השנה לאילן, הפריחה הראשונה של עץ השקד, וכמו בכל ראשי-שנים, היא מביאה עמה תפילה ובקשה להתחדשות ושמחה.

נטיעת עצים היא מעשה נטול אנוכיות. הנוטע, נוטע לדורות שיבואו. נטיעתו היא תוצאה של מחשבה, הכרה ובחירה בהמשכיות: נתינה של טוב מטוב.

עבודת הנפש המתבקשת מכוחו של חודש שבט היא חידוש השמחה המצויה מעצם היותנו – מצויה בשורש קיומנו, מעצם בחירתנו לאומה, מעצם קיומנו כעם.

העורק המחבר בין השורש אל הלב הוא נקודת החסד שיש בנו מאז אבינו הראשון - אברהם. זוהי מידתם של עם ישראל: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים.

חודש שבט מעמיד אותנו לתפילה לבשורות טובות, לבקש ולשמוח, להשתתף בתפארת כל מה שירוק, בתפארת עמנו.

להיות שותפים, להיות חלק עִם וחלק מעם ישראל: להיות איתו בצרתו להיות איתו בשמחותיו, להיות מתוך שותפות שיש בה נתינה וחסד.

לנהוג בחודש זה מתוך התגברות על כל מה שהוא זר לשורש שלנו: על כל מחשבה, על כל מעשה, על כל השענות שמערערת אותה זקיפות קומה.

השענות המביאה עמה תדיר ביטול עצמיות. הישענות היא על הקב"ה בלבד.

נטיעת עצים מעוררת את צד השותפות את צד החלקיות שבנו, את היותנו פרטים של אומה.

מעוררת בנו את צד השותפות האישית שלנו עם העם ומעוררת את רגש האהבה שלנו לה'. מעוררת את ההבנה שבין עבודת הלב ואהבת ה'.

נטיעה, עשייה ונתינה משתייכות למושג ה'ידיים'  - ידיים עובדות. יש נתינה של נטיעה ועבודה, ויש נתינה של הלב:

לטעת בלב אחר שמחה. נטיעה באחר פירושה אמונה ביכולתי לטעת וביכולתו לקלוט ולצמוח, ולהצמיח בתוכו. נטיעה כזו מבקשת אהבת חינם "ואהבת לרעך כמוך, אני ה' ".

לתת לאחרים, לשמח אחרים גם הם יסודות אמונתנו ושייכותנו לשורשים שלנו, זוהי מידת החסד שיש בנו.

נתינה מבקשת התבוננות של דיוק על מנת שתהיה במשקל של טוב.

יש לשים לב האם מתרחשת החסרה בנתינה זו. נתינה של טוב באה מתוך כך שכל אחד יכיר את מקומו האישי.

מקום = קיום. להכיר את המרחב האישי המאפשר את הקיום. ממנו ובו יש דיוק של נתינה.

נתינה בהחסרה באה ממקום מעורבב, ממקום אישי לא מבורר מערבוב שדות וטשטוש מקום הנותן ביחס למקבל.

כדי שתתקיים נתינה של דיוק, נתינה שיש בה הבנה ולב יש לנקוט בכמה פעולות הבאות מן ההכרה, ההבנה אל היישום והתוצאה:

א. הפרדה בין מה שיש למה שאין כדי לתת מהיש. הפרדה כזו שמקורה בהכרת הטוב של האדם על עצמו:

יכולתו לראות את נקודות הטוב שבו, להכיר בהן ולהכיר את הרגש העולה מתוכן – הכרה ורגש לקיום.

התנהלות נפשית בריאה באה ממה שיש ולא ממה שאין ונדמה לי שיש. להכיר, להבין ולהרגיש את מקום הקיום האישי ומשם לתת. מנקודת הייחוד שיש לכל אדם בכל רגע נתון.

ב. התקרבות לשני מתוך התקרבות לעצמי.

החוק הוא שיווי בין פנים וחוץ: התקרבות לעצמי ← לשני

קרוב לעצמי ← קרוב לשני

רגש טוב לעצמי ← רגש טוב לאחר

כל זה יכול להתרחש רק וכאשר שדה הקיום שלי נשמר בהפרדה מהשדה של השני.

ההתקרבות נוצרת מאי ערבוב השדות. מתוך מידה אופטימאלית של התקרבות שבה

הקיום של שניים מתקיים עם הפרדה.

ג. הכרה והפרדה בזמן דיוק: לא לערבב זמנים. בלי פנקסנות, בלי חזרה אחורה לדברים נושנים. להיות בכאן ובעכשיו. עכשיו זמן דיוק = התקרבות ונתינה.

ד. נתינה של חסד וגבורה.

נתינה של גבורה: מתוך קשב לקיומי ונתינה לפי כוחי ויכולותיי. פעמים שאתן ופעמים שאמנע. היינו, אני וממני.

נתינה של חסד: מתוך קשב לקיומי ולקיומו של השני. היכולת לתת לשני מתוך נקודת החסד שבי, מצד אחד הקשבה ליכולותיי, מצד שני הקשבה לצרכיו של השני, ואז ויתור על מקום הנוחות למען טובו של השני. ויתור, אך לא ויתור יתר. ויתור כזה שיש בו עדינות ואצילות נפש. מקשיבה ללבו בדקות. היינו, אני ואתה וממני אליך.

"תתיישרי עד שתזרום בך המהות. לטעת עצמנו על מקומנו ללא ערבוב כדי להיות ראויים בתפילה, בבקשה לבשורות טובות".

אמן כן יהי רצון.