מאת עדה גיל

מהי התחדשות?

לפני המשך קריאת המאמר, אני מזמינה אתכם לעצור עכשיו לכמה דקות ולעשות תרגיל אישי:

שבו מול דף וכתבו במהירות 12 משפטים מלאים לפי נוסח זה: "התחדשות בשבילי היא…"

בלי קיצורי דרך במשפט, וקיצורי מילים, כתבו במהירות בלי לחשוב, תנו לחלק הפנימי הנשמתי שלכם להופיע.

מה גיליתם?

מה אנו מרגישים כאשר יש לנו דבר מה חדש? מהי אותה הרגשת הלב המופיעה כאשר אנו מתחדשים?

אנו מברכים על החדש ברכת "שהחיינו…", וברכת "הטוב והמטיב…". יש מצבים ואירועים המזמינים ברכות מיוחדות להם דווקא.

כשיש לנו משהו חדש, יש איזו שמחה, משהו מתפעם מבפנים ומבקש לצאת החוצה. תחושה של שמחה והודיה על הטוב שבא אלי.

התחדשות ושמחה קשורות זו בזו.

התחדשות בעצם מביאה עמה מציאות שלא הייתה עד רגע זה: בין אם ברכוש וקנין ועד מצב אישי ופנימי.

התחדשות מגלה את הדרך החדשה הנסללת שלא הייתה קודם. היא מביאה עמה איזה אופק שלא נראה כמותו.

מהי התחדשות בנפש? מתי חש אדם התחדשות? ואיך הוא יודע שאכן חלה התחדשות?

התחדשות פנימית של האדם מלווה בשמחה גדולה. מה מגלה אותה שמחה אם לא הוודאות בהיווצרות מצב אחר שלא הי הקודם,

זו מעין בריאה חדשה, או הפיכת ישן לחדש שגם הוא בריאה מצד עצמו, שהרי קודם לכן לא היה קיים במצב זה, בתדר זה.

והישן מתחדש והופך לאחר והמתחדש מתקדש.

רגש השמחה שבאדם הוא מושרש ונטוע בו. זהו רגש פנימי שהאדם נולד עמו אך עליו לחזור ולגלות אותו גם אם ריבוי השנים אולי הולידו שכחה זמנית,

גם דרך סיבוכי החיים והמורכבות שהם מביאים עמם, עדיין עליו לחזור ולהיזכר בתכונה הפנימית הזו הרשומה מעצם היותו יציר כפיו של הקב"ה.

אדם נולד שמח ועליו למצוא את השמחה הפשוטה הקיימת בו והמקיימת אותו.

אותה התקדשות מתקיימת כאשר אדם מיחס ומקשר את החדש ואת רגש השמחה שבו אל הקב"ה, מקור כל הכוחות, אל האמונה הטבעית שבו.

החיבור אל האלוקי שבו הוא נקודת הגעה אך בו בעת הוא מהווה נקודת יציאה, נקודת זינוק אל החידוש הבא.

כשאדם מתחדש הוא מגלה בתוכו מהות פנימית טובה שהייתה והמתינה לו. הוא מפתיע את עצמו, הוא מתמודד עם רגש חדש,

הוא מתפעל, מתרגש ורושם בתוכו חווית צמיחה,התפתחות וגדילה.

התחדשות של האדם יוצרת בעצם מרחב חדש לקיום, מרחב קיום שלא היה קיים עד רגע זה – לפחות לא בתודעת האדם עצמו.

המחדש בתוכו בעצם מתרחב-מגדיל חלל שבו יכולת הקיום שלו גדלה בעוצמה, בכמות ובאיכות.

כשאדם מחדש ומתחדש הוא בעצם מוציא את כוחות הרצון הפנימיים המעידים על מהותו. רצון, כשהוא גדל הוא מביא עימו רצון נוסף גדול יותר, זו מעין תנועה בלתי פוסקת של הוספה.

תנועת התחדשות זו היא פנימית וחיצונית.

פונה פנימה כי כזאת היא מביאה בכנפיה אל האדם התמודדות עם מצבים של גילוי אומץ, גבורה, עמל של עבודת המידות והתמודדות נפשית.

ההתחדשות הזו – עד שתתברר כ'התחדשות' – מביאה את האדם למפגש עם חלקי נפש פנימיים שעליהם צריך האדם לוותר אם ברצונו להתפתח ולגדול.

הויתור מזמין עבודה פנימית של זיהוי הרגלים מזיקים, עקיפה של תירוצי הביקורת הפנימית המפעילה את המתמודד,

והוא פרי של בחירה מושכלת, בחירת לב: מחשבה ורגש, והסכמה לנוע קדימה אל הבלתי ידוע דווקא מתוך אותה התמודדות.

הויתור הוא על חלקים מיותרים לנפש. חלקים שבודאי אינם שייכים למהות הטובה שבאדם.

התנועה בהופעתה החיצונית פוגשת את כל מה שמעבר לאדם הפרטי.

מביאה מפגש שבו מתרחבים גבולות האדם, שבו הוא נראה אחר, שונה, מעניין. לכן כל התחדשות היא בעצם מקפצה להשתנות נוספת שתבוא,

להתחדשות במקומות אחרים שבהם האדם כבר לא שולט ולא בוחר: הוא התחדש, והופעתו משפיעה שונה במפגשה עם האנשים הסובבים אותו.

הוא כבר רשם משהו אחר בסביבתו. הוא התחדש ומי שמקיף אותו משתנה גם הוא עקב שינוי המאזן המתרחש.

האדם המתחדש חוזר פנימה למקור פנימי שבתוכו, למקור אלוקי שמחיה אותו. אותו מקור פנימי הוא אינסופי ושם הוא נפגש עם מהותו הטובה האלוקית.

חזרה למקוריות שבו, לנקודה הנקייה שממנה הושלו חלקים מיותרים מבחירה ומודעות. נקודת הנקיות הזו היא המקום האותנטי של האדם בעולמו

ובה וממנה הוא מחדש את עצמו ואת הופעת התחדשותו.

אך לא די בזה.

ביטויה של אותה התחדשות היא הנתינה. מתוך אותה תחושת מלאות הוא הופך להיות נותן. נותן לעצמו נותן לאחרים.

רגש שמחת ההתחדשות מביא לנתינה שיש בה חסד: לא כי צריך, לא כי חייבים, לא כי מוכרחים. נתינה של חסד היא נתינה של רצון.

נתינה שבה המחשבה והרגש שזורים יחדיו, זו נקודת הבינה – שהמחשבה והרגש מתואמים. נתינה הבאה מתוך השפע שבאדם.

זו בעצם גלישת השמחה וההתחדשות אל מעבר לאדם – היא גלישה לכוונו של השני, נתינה לו. התחדשות של האדם לעולם תהיה נושקת למי שלידו.

היא אינה יכולה להישאר במרחב ה'אני' בלבד. היא מבקשת להזין, להעצים ולהגדיל ולפתח גם את השני. זו התנועה פנימה והחוצה.

תנועה המתרחשת בו זמנית בין אם באופן הכרתי מחשבתי ובין אם באופן אינטואיטיבי. כאשר האדם חש את השמחה שבו,

אפשר אז לומר שהוא בעל מחשבה הכרתית רוחנית: המחשבה הזו מתלכדת ומתמזגת באחדות עם הרגש הטוב שבאדם.

כשיש באדם הכרה לרגש הטוב שבו, הוא מנווט את מעשיו בשיתוף אותה הרגשת טוב – אזי מעשיו הם שלמים יותר, מותאמים יותר לפנימיותו,

הוא חש אז איך נוצרת גדילה, איך נוצרת התחדשות נוספת: תנועה פנימית של הגדלת חלקי הטוב דרך נתינה של טוב-מטוב לשני, החוזרת שוב פנימה כשונה.

תנועה סיבובית העולה בכוחותיה. מכאן ניתן להבין את ההפך חלילה – כאשר אדם כביכול 'נעצר' או אינו מתחדש בתוכו: מה קורה לכוח הנתינה שלו, לכוח השפעתו על הסובבים אותו.

חודש שבט הוא חודש של התחדשות.

היא נקודת מפנה בטבע. של הוצאה מהכוח אל הפועל, של גילוי כוחות הנראים כנסתרים.

אותו כוח של התחדשות בטבע ילך ויגלה לנו את יופיו הלאה, עמוק לתוך חודשי השנה דרך כל שאר גילויי פריחת האילנות ופרותיהם.

שנזכה בעזרת ה' להתחדש, לחדש ולתת מהטוב שבנו.

אמן כן יהי רצון.