מאת עדה גיל

להתאמץ או להשתדל? מה עדיף?

מי מאיתנו לא עוסקת בשאלה הזו בין אם בנושא של פרנסה בין אם בחינוך הילדים, בזוגיות, או מול ההורים. האם הקדשת פעם מחשבה לשאלה מהו מאמץ? ומהי השתדלות?

הבה ננסה להבחין בין שני המושגים הבאים:

נתבונן על הערך 'מאמץ': ברמה הפיזית נגלה הגדרות מעניינות:

1. מאמץ בהנדסת חומרים הוא כוח בתוך חומר ליחידת שטח

2. בדיקת מאמץ מביאה את האדם לדופק המירבי האמיתי בהסתמך על ההרגשה והיכולת לבצע מאמץ

אלו שתי הגדרות אקראיות שבחרתי מהרשת, שמביאות בתוכן פנים שונות למושג מאמץ.

עתה נפנה לברור המושג 'מאמץ נפשי':

עצרי רגע את המשך הקריאה ושאלי את עצמך:

אילו רגשות עולים בי כשאני חושבת על צמד המילים 'מאמץ נפשי'?

רשמי כמה שיותר רגשות. עתה נסי למצוא קו משותף לכולם. מה גילית?

על פי הרגשתי, המושג 'מאמץ' מושך לתחושה של כוחניות. הפעלת כוח במידה לא סבירה. משהו שיש בו אפילו מימד של תוקפנות עצמית. ואני רוצה לנסות להסביר את המחשבות המלוות את הרגשתי. להתאמץ פירושו לעשות דבר שהוא מעבר לכוחות הזמינים שלי כרגע. לעשות מעשה שהתוצאה הרגשית שלו, לא רק שאינה ברורה, אלא אפילו יכולה להיות לא נעימה. מעשה שיש בו תוצאות שליליות מבחינה רגשית ואפילו מבחינה מעשית. לעשות דבר במאמץ אולי יביא תוצאה מצופה, אולי, אבל למעשה התוצאה תהיה בסתירה לתחושה הפנימית, לא תהיה הלימה בין הרגש העולה לבין תוצאת המעשה. ובלשונה של ימימה ז"ל מאמץ כזה פירושו אשליה של התחזקות. ז"א, לכאורה התחזקות, לכאורה השגה של תוצאה רצויה, אבל באמת בשורה התחתונה זו רק אשליה של התחזקות, לעיתים אפילו תביא אותה התחזקות אשלייתית חולשה מצטברת. אפשרות של חיים בסתירה פנימית כזו, אפשרית לעיתים רחוקות אך בודאי לא כתפיסת עולם ושיטת חיים. התנהלות מתוך מאמץ תשאיר לעיתים מזומנות ספיחים מסוגים שונים אשר יעצרו כל רצון או תשוקה לחזור על הפעולה בשנית או לפעולה הדומה לה. יעצר כל חשק למאמץ דומה בנושא אחר. כאשר אדם מתאמץ, המשקל הרב מושם על הבאת הדופק הנפשי שלו כמעט עד הגבול שניתן. יש רגעים בחייו של אדם בהם הוא נדרש למאמץ מיוחד, הוא מגייס כוחות מתוכו, כוחות גוף ונפש, וגם אז ללא הבנת ערך הדבר, ללא תחושת האמונה בצדקת הדרך, או המשמעות שהוא יחפש לעצמו בתוך התהליך, סיכוייו לנהל את הסיטואציה באופן הרצוי והנבחר ישאפו לאפס. הנשים שקוראות: חשובנה על המאמץ בזמן הלידה..., והגברים יחשבו על הצבא... עד כמה אפשר לסחוב מאמץ, ומה קורה כאשר הוא עובר את מידתו: כמה משמעות אנו מחפשות בתהליך הלידה, והבנת מקומו של הכאב, ביכולת למצוא רגש טוב ושייכות למתרחש דווקא כשאנו כ"כ כואבות, ומצטערות. מבניי שהיו בצבא אני מבינה שרק משמעות נותנת לחייל כוח לסיים מסע כומתה ב 5 ק"מ האחרונים שלו, או בפעילות מבצעית מסוכנת.

לעומת זאת, השתדלות טומנת בחובה אפשרות לחלקיות (ראו מאמר בנושא) כלומר, האדם עושה את חלקו ככל יכולתו, הוא משתדל, הענין חשוב לו, הוא מקדיש לכך 'מאמץ' סביר, הוא מותח את יכולתו רק בגבולות האפשריים לו. נכון הדבר, שאדם לומד את הגבולות שלו מתוך עשייה, ז"א שהדברים מתבררים ממעשה למעשה, מהצלחה ומאכזבה וכל זאת מבלי לעורר ביקורת עצמית, אלא כולל בהשתדלות הרבה מאוד אהבה לעצמו, הערכה ופרגון עצמיים. התוצאה לצורך העניין תלמד אותו על ההשתדלות שעשה, כי יש את מה שיש. כמובן, רק האדם יכול להתבונן בעיניו ולומר לעצמו עד כמה היה רציני בהשתדלותו זו ועד כמה סימן V כדי להמשיך הלאה או לחילופין, עד כמה המאמץ סחט את כוחותיו והשאיר אותו נטול כוח. איש מבחוץ לא יוכל לשפוט אותו, איש לא יוכל לומר לו אם פעל ביושר ובהגינות בהשתדלותו זו. רק הוא מול עצמו בכנות וישרות. כמובן לתוך זה עלולה להיכנס עצלות, תירוצים, מניעות נפשיות וכדו'. והיה אם יתגלה זיוף, תמיד יוכל לשוב ולעשות טוב יותר. גם אם נדבר במונחים של עצלות או מניעות נפשיות, גם אז, אם אנו מאמינים בטובו של האדם, טוב מוחלט כפי שברא אותו הבורא, נדע שאדם זה באמת עשה מה שיכול, שאם לא כן היה עושה טוב יותר, ואם לא עשה טוב יותר, קרוב לודאי שלא היה יכול. השתדלות עניינה דיוק יחסי, לעשות באופן שההבנה מורה על חלקיות ולעולם לא מושלמות, בעוד שבמאמץ מתגנב פנימה רצון לפרפקציוניזם שהיא מילה מחליפה למונח 'ביקורת עצמית': "אני אתאמץ מאוד ואז אני אשיג את..." ומה המחיר על המאמץ? והאם זו פעולה פנימית שכיחה? והאם אני ערנית למתח הפנימי והחיצוני שהתנהלות כזו גורמת לי? האם אני שמה לב למחירים שאני משלמת – ע"פ רוב פנימיים – כשאני מתאמצת?

אבל כשאני בהשתדלות, יש מידה רבה של עין טובה על עצמי, יש איזו רכות בבקשה שלי מעצמי לעשות את הדבר. ביסוד הדבר מונחת אמירה פנימית של "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה", את עושה חלק ומשאירה חלק לאחרים, לקב"ה לחצי השני שלך וכדו'.

בעבודת הנפש, בתיקון המידות לעולם צריך אדם לנהוג בהשתדלות: בישרות, בעין טובה, בהבנה ויישום של הבנותיו. מאמץ בעבודת נפש פירושה הפרזה, עשיית יתר, שמביאה עד מהרה לחלקים אחרים מחסירים ולוויתור יתר, להתכווצות של הלב, לתחושת מחנק ורצון לברוח מכל התמודדות. במאמר הקודם דובר על איזון, וכאן המקום הנכון לשלב בין הדברים הנאמרים. אדם הפועל מתוך מאמץ, דומה לאצן שרץ במהירות שיא למרחקים קצרים. מי ששמע או השתתף בריצת מרתון יודע, שהחוכמה בריצת שכזו, היא ריצה במהירות קבועה, בהתאם ליכולות הגוף, אחרי אימונים, ורק לקראת הסוף – אם מדובר בריצה הישגית או תחרות, יתן האצן ספרינט אחרון עד קו הסיום. ז"א הוא עשה מאמץ מיוחד ממש בסוף המסלול. ולחילופין, מי שיתחיל מרתון בשיא המהירות שלו = במאמץ על, סופו שיפרוש מהמרוץ עוד בתחילתו. כך ממש בתיקון המידות ועבודת הנפש: אנחנו "אצני מרתון": רצים בקצב אחיד עם תנודות, למרחקים ארוכים, שומרים על הנשימה (נשמה) הנכונה, שומרים על חיות הגוף והנפש, ונותנים PUSH אחרון לקראת הסוף: עובדים, לומדים, מתבוננים, לוקחים על עצמנו מידי פעם עוד השתדלות, עוד עשייה, משנים פה, מתקנים שם, מחליפים זה בזה, והעיקר: מתקדמים. להיות בתנועה תמידית משתנה והכל כדי לראות בסוף תוצאות. כדי לגלות שהצלחנו בדרך, הצלחנו להגיע לסוף המסלול עם חשק ורצון לסיבוב נוסף. בעבודת הנפש שלנו אנו שואפים להגיע לתיקון המידות שלנו, אנו רוצים לראות תוצאות, לשמוח במעשינו, לשמוח בהישגים הרוחניים שלנו. כאשר אנו במאמץ, הסיכוי להישג משמעותי לטווח ארוך, קְטֵנָה בהתאם למאמץ המשוקע. בחוויית ההשתדלות של האדם הוא חייב לחוש שמחה, עונג, התלהבות, התרגשות, רצון להשיג עוד. מאמץ יוליד עצב, תחושת תסכול, התנגדות ודחייה עצמית. כאשר אנו רוצים להצליח בעבודה הזו, עלינו להרכיב על הפנים רתיעה (אביזר שימושי אצל הבוקרים, הגורם לסוס להיות מרוכז ברוכב בלבד ולא במתרחש בצדדים, מה שעלול לגרום לבהלתו) כדי שלא נתבונן לצדדים, כדי שלא נערוך השוואות, כדי שהצורך להיות כמו אחרים לא יגרום לנו לאבד את הקשר והקשב עם הפנימיות שלנו ויוביל חלילה למאמץ שסופו ירידה ולא עלייה. להקשיב פנימה לנפש שלנו ולבחון מתוך מחשבה ורגש שזורים יחדיו את מידת היכולת שלנו, את מידת ההשתדלות שלא תהפוך חלילה למאמץ ונפילה. נכון, זה לא קל. מציאת המידה הנכונה היא עיקר עבודת האדם בעולם. מהי המידה הנכונה והראויה לו; וכמו שנאמר בסיפור הילדים הידוע 'שלולי': "ומי שמחפש, מוצא". לחפש כדי למצוא תשובות, לחפש כדי להתקדם, להיות בהשתנות והתחדשות כדי לגלות שוב ושוב את המידה הנכונה שיש בה השתדלות נטולת מאמץ. סופו של כל הישג במידתו המתוקנת, יוביל להישג נוסף גדול הימנו, יביא להרגשת ערך עצמי גבוהה, לתחושת סיפוק, לתחושה של אהבה פנימה ואז החוצה. יביא לחוויה ולבקשת האני הפנימי הזה שוב ושוב. זהו מפגש בלתי אמצעי עם הנשמה הטובה שבנו, עם היכולת שלנו לחולל שינויים על פי הקצב המתאים לכל אחד מאיתנו, לפי מידת ההשתדלות שיש לאדם עם עצמו פנימה והחוצה. שנזכה בעזרת ה' לבוא עם כל ימינו מלאים לקו הסיום. אמן.