מאת עדה גיל

מתוך התבוננות על החיים הבוגרים שלי כאם, מנסה להבין ולברר מהי דאגת אם לילדיה, מהי דאגת הורים לילדיהם, מהו הדבר החשוב ביותר המונח בבסיס המילה 'הורות', מהי הורות מיטיבה. לשאלה הזו נדרשים בכל תנועה של ספירלה, בכל פעם שיש איזו תזוזה חדשה כלפי מעלה או כאשר 'איבר' אחד במערכת זז ומבקש שינוי, אז השאלות הישנות נעשות חדשות ומבקשות תשובות חדשות. התשובות תהיינה חדשות כי השואל נמצא במקום חדש, ולכן התשובה שניתנה רק אמש כבר אינה רלוונטית יותר ותשובה חדשה נדרשת במקומה.

בבואי להתבונן על השאלה מהי הורות מיטיבה, או מיהו ההורה הטוב, אפשר לתת תשובות רבות ומגוונות, אבל אם נזקק את התשובות הללו למודל שעל פיו ננסה להתיישר ולבנות את עצמנו כהורים, נאמר שהמידה החשובה ביותר שיש להורה היא אמון - אמונה.

"החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה,

והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאוויר העולם,

והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים". (מידות ראי"ה / אמונה א)

אם נסדר את הדברים לפי שלבי גידולו של הילד נראה, שבתחילת היווצרות החיים מתחיל החינוך האמוני, ובשלב שני החינוך המדעי (שנרכש דרך החוויה), ולאחריו החינוך הפשוט של הערכים וההרגלים.

הבה נבין מהו החינוך האמוני. אמוני במה? על מה? במה יש להאמין? איך אפשר "לחנך" עובר שזה עתה נוצר? ואם אכן כך הדבר – מהו אותו חינוך במהותו? עד כמה הוא חשוב כך שבעצם הוא מונח ביסוד החיים כולם?

רגע היצירה של הוולד מזמין שני אנשים ושותף שלישי ליצירה. יצירה, שבה כל אחד נותן את חלקו הטוב, יצירה שבאה ממקום של אהבה ורצון, מקום של שותפות.

מושג השותפות מקפל בתוכו הבנות יסודיות של חלקיות השותפים, היינו, כל צד מביא את החלק שלו, כל צד יכול להביא רק את החלק שלו ובכך הוא נשען וסומך ומאמין על החלק של השותף הנוסף שיביא את חלקו. מאמין בחלקו של השותף השני והשותף השלישי. להיות בשותפות פירושה לפני הכל - אמונה. להאמין שכשם שאני מביאה את חלקי הטוב היחסי, כך יביא כל צד את חלקו היחסי הטוב. אין כאן השוואה, אין כאן מדידה ולא שיפוטיות, שהרי ביסוד כל שותפות מונחת אמונה של טוב יחסי של כל צד בעסק. אם לא כן, לא היה 'נחתם' הסכם השותפות, הלא כן?!

ביצירת הוולד, מונחת נקודת הנחה יסודית, שממנה ואליה שואפים החיים כולם: הבנת מערכת הגומלין שבין האדם לאלוקיו, שבן האשה לבעלה, שבין בני הזוג ליוצרם. מערכת מורכבת בה כל אחד מן השותפים הוא שלם מצד עצמו, אך חלקי ביחס לחברו ועוד יותר חלקי ביחס לבורא יתברך. הבנת החלקיות הזו, השותפות הזו, היא היא בסיס האמונה.

אמונה במה? אמונה בטוב שבאדם, אמונה שה' יוצר את האדם טוב מטבע בריאתו, אמונה ששנינו – האשה ובעלה – הם השותפים הטובים ביותר להורדת נשמה זו מלמעלה. אמונה שהעולם הזה נברא בטוב, וטוב מוליד טוב.

זה שורש האמונה, שורש קיום הכל. בלי אמונה זו, העולם חסר, האדם חסר, הכל שפיט, הכל נדון, אין חסד ואין רחמים. "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל". זו האמונה הפנימית. אין לה הוכחות היא מונחת ממש ביסוד של הבניין הנפשי של האדם.

בעודנו מגדלים ילדים רכים, ועד שאנו נפגשים איתם בבגרותם, עת בוחרים הם את דרכם, ויוצרים לעצמם עולם שלם חדש, תמיד תהיה מונחת ביסוד הקשר הורה-ילד האמונה בטובם של ילדנו. אנו מאמינים שהם טובים.

ואולי כאן המקום להיעצר מקריאת המאמר, להמתין רגע ולעשות תרגיל של כתיבה:

להלן מספר משפטים לבחירה. יש לבחור אחד, לכותבו ולהשלימו ולחזור ולכותבו ולהשלימו כך 12 פעמים רצופות בכתיבה מהירה:

"האמונה של בילדי היא כ"כ גדולה עד ש...

האמונה בילד שלי היא גדולה ביותר ולכן...

אני מאמין/נה ללא עוררין בילד שלי למרות ש...

מה גילית על עצמך? מהי מידת האמון שלך בילדך? היכן מסתתרים כל ה'אבל' של הקשר איתו?

אמון בילד בין אם הוא בן 3 ובין אם הוא בן 33 לא משתנה לעולם. הוא הילד שלי, זו נשמה שנתנה לי לפיקדון, נשמה שקבלנו מאהבה, נשמה שנתנה מאת הבורא שאוהב ומאמין בנו שנהיה השליחים הטובים ביותר עבור ילדנו זה. כן, גם אם הוא מהמאתגרים, גם אם הוא בין החלשים, גם אם הוא בין המרגיזים, גם אם ילדנו זה מלא קשיים כרימון.

כיצד תבוא לידי ביטוי אותה אמונה בלתי מעורערת שלי בילד שלי, איך אני כהורה אביע ואגלה את גודל האמון שלי בילד שלי?

תשובה אחת קטנה אך עצומה – אהבה. ובלשונה המעשי: עידוד.

בדקו אצלכם, איך הוא מביא לידי ביטוי אמון שהוא רוחש לאדם מסוים אם לא על ידי זה שהוא מעודד אותו, מנחם, רוצה בטובתו, חושב עליו טוב, הוגה רעיונות כדי לעזור לו, מתעניין בו במעשיו ובעולמו בלי לשפוט אותו ובלי להתיימר לדעת טוב ממנו. בודאי שהרגש העומד מאחורי כל המעשים הללו הוא רגש האהבה.

אני אוהבת, לכן אני מעודדת, לכן אני נותנת מהטוב שבי הן המעשי והן הרגשי לילדי.

התנהגות זו שייכת לתדר הנשי שבאדם. תדר זה מתקיים הן בנשים והן בגברים. אין חלוקה בין המינים – בכל אחד מאיתנו מתקיים התדר הנשי הזה, הוא מקיים אותנו ומקיים אחרים. ללא ספק אצל נשים התדר הזה זמין יותר ובעל נוכחות גבוהה יותר. ולכן אם נרצה לאפיין תכונות אימהיות נדבר על עידוד, תמיכה, הכלה, הבעת רגשות ועוד כיוצ"ב. גם לאב ישנן תכונות אלו והן מתקיימות בתוכו הן כלפי עצמו והן כלפי ילדיו ואחרים.

כשאנו מדברים על אמון בילד שלנו, זה המקום הנכון של הבעת הרגשות כלפיו: לעודדו, להכילו ולתמוך בו בכל רגע אפשרי, כשכל הבעה כזו נובעת מצד הנותן - מהאמונה שבו, והאמון שהוא נותן בילד שלו. אפשר לומר על דרך ההיפוך: אם יש לך קושי לתת אמון בילד שלך קטן כגדול, יש לבדוק את מידת האמון שאת רוחשת כלפי עצמך. באיזו מידה את מאמינה בכוחך הטוב? באיזו מידה כוחך הטוב הוא המניע שלך? באיזו מידה הכרת הטוב העצמית שלך פעילה ומשמשת לך ככלי עזר יסודי בתיקון המידות שלך? האם את יודעת לעודד את עצמך בזמני שפל? האם את יודעת לאן לפנות בתוכך כשאת לא במיטבך? כל אלו כלים ומיומנויות שיש לכל הורה לרכוש כקניין רוחני בחייו, וכשהוא מתאמן ביומיום בכלים אלו, כך ויותר הוא ידע להפעיל אותם ביחס לילד שלו, לא רק לזה החמוד והטוב, זה שהוא "ממש התגשמות החלום שלי", אלא דווקא לזה המתקשה, לזה שמביא איתו עולם שלם של תוכן מאתגר, קשיים רגשיים, התמודדויות לימודיות וחברתיות. דווקא הילד הזה יותר מאחיו, דווקא הוא זקוק למנה גדושה של אמון ואהבה. זה הוא שמביא לידי ניסיון את מידת האמונה שלנו בו, ומידת האמונה שלנו בעצמנו כהורים. הוא זה שפונה אלינו פנימה בלי לדעת, ומבקש בירור יסודי של מידת האמונה שלנו בעצמנו ובו.

כשאנו כהורים מאמינים בטוב של הילד שלנו, ומגדלים אותו לחיים שיש בהם אחריות ושותפות איתנו, מגדלים אותו לקחת חלק יחסי לפי יכולותיו בכל ענייני הבית, נוכל להיות שקטים, רגועים ומאמינים, שילד כזה גם יגדל לגלות את האמונה שבתוכו, את סעיפיה ואת החיים הפנימיים שהיא מביאה לחיי המעשה שלו, ולבסוף גם את האמונה בבורא עולם.

כשאנו מדברים על שותפות עם בורא עולם "שלושה שותפין באדם: אביו אמו והקב"ה" יש להבין בעומק הדברים את כוונת המדרש. על צד הפשט הדברים ברורים: ההורים נותנים את חלקם הביולוגי וה' נופח בו נשמת חיים. אבל אם נתבונן באמת פנימה, על חלקו של הבורא בשותפות, מה הוא נותן לנשמה? מה הוא נופח בה? האם רק את יכולת החיים? האם רק את האפשרות לחיות חיים בעולם הזה? ודאי שלא. לפני הכל, ניתנת לאדם נשמה הייחודית לו, ניתן לו ייעוד נשמתי, ניתן לו אפשרות של גילוי סודות עליונים דרך חייו על האדמה. ה' נוטע בו גן של סודות, נותן לו ומגלה לו סודות העולם, והאדם מתוך החיבור הפנימי שלו לעצמו אמור לגלות בעולם את הסודות האלו כפי כוחו הטוב, כפי תיקונו, לפי מדרגתו הרוחנית תוך חיים מלאים של עשייה מבורכת. גילוי הייעוד, גילוי הנשמה העליונה הזו, גילוי הקול הפנימי הזה המיוחד אך ורק לנשמה הזו, שנבראה בששת ימי בראשית, זו משימת חייו של האדם בעולם. אביו ואמו, הם הכלים הראשונים המאפשרים לייחוד הזה להופיע. הם אלו שמגלים – כמו עבודת ארכיאולוג – את מה שכמוס וטמון בילדם. הם תוך כדי גדילתו של הילד עוזרים לו לחשוף את הכוחות המיוחדים שלו, בלי לכפות, בלי לשלוט בו, אלא בעדינות להובילו בעוצמה כדי שיוכל כאדם בוגר לגלות את סוד חייו, לראות מתוכו פנימה את אשר הוא צריך לגלות לעולם, ומדוע העולם לא יכול בלעדיו.

זהו סודם של ההורים, הסוד של נתינת האמון בילדיהם, היכולת לראות רחוק ועמוק. לא להתרשם רק ממה שיש עכשיו , אלא לנסות לגעת בעדינות במה שניתן לנו כפיקדון על ידי בורא עולם. ניתן לנו על מנת שנוכל בזכות התיקון שלנו לאפשר לילד שלנו להיות מי שהוא. שלא נטעה חלילה, ונרצה שיהיה כמונו, אלא מי שהוא: נשמה ייחודית ועצמאית בעולמו של ה'. משמעות הדבר היא להתחיל איתנו, ההורים. להתחיל ולגלות את הקול הייחודי של הנשמה שלנו כבוגרים. מי אנחנו? מה הייעוד שלנו? מהי תשוקתנו? לאן אנחנו הולכים? מה אנו רוצים מהחיים שלנו? לא להסתפק בתשובות קטנות אלא לנסות ולתור אחר תשובות גדולות, עמוקות, מהותיות. לא להסתפק במועט, אלא להיות מעולים ממש בכל מה שמזדמן לנו בדרך אגב של החיים. לראות איך והאם אנו ממלאים את ייעודנו בעולם. נכון, לא תמיד התשובה זמינה לנו, אבל עצם ההתעסקות איתה בְּטוב, עצם הרצון לתת משמעות לחיים שלנו, עצם שאילת השאלה תביא איתה תשובה: "השואלת תמצא תשובתה" – זו מהות. לשאול שאלה על מנת למצוא תשובה זו מהות של חיים. כשאנו כהורים מוכנים לשאול, לא להתעייף ולחפש את התשובות, לשמוח כל פעם שיש גילוי חדש, כל פעם שנוצר שינוי, כל פעם שנוצרת גדילה, כך ויותר נשמש בלי הרבה מילים דוגמאות עבור הילדים שלנו. נהיה עבורם בית-הספר הטוב ביותר לחיים. נוכל להיות שקטים ורגועים שהם לומדים מאיתנו בשקט בשקט תוך הטמעה תמידית מיומנויות של ברור יסודי, של התקרבות למהות, של התקרבות לעצמנו ולאחרים. אנחנו ההורים אמורים למלא את חלקנו בשותפות עם ה', על ידי כך שנאפשר דרך צורת ותוכן החיים שלנו לילדינו לגלות את עצמם. להיות מי שאנחנו כפי שנועדנו זהו הדגם שהילד שלנו צריך לקלוט, לכן הוא שלנו וניתן לנו, הוא את תיקונו יעשה, ואנו את השתדלותנו.