מאת עדה גיל

ימים אלו אפופים כולם קדושה: קדושת חג הפסח - חג החרות שחלף, אל הימים המפרטים את קדושתו – ימי ספירת העומר, דרך ימי החרות של יום העצמאות ויום ירושלים עד חג השבועות – חג מתן תורתנו, שכולו כלל ופרט של עבד ה' החופשי.

אותה החרות שזכינו לה בבהילות, שם בחצות הליל, כשמותננו חגורים ובצקנו על שכמנו עד אותה החרות שזכינו לו בזכות גבורתם ועוז רוחם של לוחמים ומנהיגים. שתי חרויות אלו משלימות זו את זו, נובעות זו מתוך זו, ומבקשות מאיתנו עבודת נפש זהה.

הימים האלו קשורים זה בזה בקשר עבות. קשר של בחירה וקשר של השתייכות ואהבה לכלל האומה דרך פרטיה. אנחנו הצעירים שלא חווינו שעבוד, גלות, ושלטון זרים, שנולדנו לתוך הברור-מאליו-הזה, מחפשים דרכים להבנת האירועים וחיבורם אל הלב. שואלים את עצמנו מידי שנה כיצד לחגוג וכיצד להכיל בתוכנו קצוות של עצב ושמחה. מה נעשה עם המודעות הזאת, עם הידיעות שהצטברו עם השנים, איך נישא על כתפינו את גודל השעה וגודל האירועים. ויותר מכך –מהי הדרך ההולמת ביותר להתייחס לימי החרות. יכולתנו לראות את מורכבותם כמו את ברכתם. כיצד נעמיק בסיפור יציאת מצרים של כל דור ודור, והדור שלנו בפרט. על מה נשים את המשקלים הפנימיים שלנו: האם על מה שאיבדנו כאומה וכיחידים או שמא אולי על מה שקיבלנו וזכינו כאומה וכפרטים בתוכה. כמו שכתבה המשוררת רחל בשירה 'מתי':  "רק אשר אבד לי – קנייני לעד", מהם הקניינים האישיים של כל אחד מאיתנו מאותם מתים שאבדו?

כשאני מתבוננת על מגמת החינוך שהייתה ועודנה נהוגה בארץ ישראל, עד כמה הטמיעו בתוך כל אחד מאיתנו את חווית השכול והאובדן, עד כמה מסובבים אותנו אירועים שהעיקרון המנחה שלהם הוא עצבות. נוכל להתבונן עד כמה המשפט השגור "במותם ציוו לנו את החיים" מושך לכיוון "במותם", ופחות לכיוון "ציוו לנו את החיים".

כילדה אני זוכרת היטב את תחושת הבושה או חוסר השייכות שהועברה אלינו דרך מורים אם לא נולדנו למשפחות שעברו את השואה. הדיבור, השירים, הסיפורים, הכל עוסק במה שהיה, וכמעט לא עוסק במה שיש או במה שאנו חולמים ומשתוקקים אליו מתוך מה שהיה.

אני רוצה דווקא ביום כזה, שהוא כולו ייחודי כישראלים לנסות ולהציע שינוי מגמה:

זיכרון הוא דבר הכרחי בחייה של אומה כמו בחייו של הפרט. אבל זיכרון העומד בפני עצמו מבלי שיהווה גשר של מחשבות, רגשות ומעשים להווה ולעתיד, בעיני הוא זיכרון עקר. הוא זיכרון שנאלץ להישען ולהתקיים דרך חלקים נמוכים יותר בתוכנו: עצב, כאב, אובדן, פחד ואיום.

הבקשה היא ליצור איזון אחר-חדש:

 לקחת את הזיכרון האישי של כל אחד ואחת, וכן את הזיכרון הלאומי אל עבר העכשווי ולשאול את עצמנו תוך התבוננות מעמיקה פנימה: מה הזיכרון הלאומי שאנו נושאים בתוכנו דרך ההיסטוריה של עם ישראל (כמו שהיטיב לבטא הנשיא שמעון פרס בפסח האחרון: אנחנו יצאנו ממצרים מעבדות לחרות לפני 3500 שנים, הם עושים זאת רק היום...).

מהם הזיכרונות שלי שלנו, מהם הנכסים שבתוכנו המהווים את הערכים והאמונות המהווים אותי, אותך, היום, ובאותה מידה ונשימה: הזיכרון הפרטי. מה אנו נושאים בתוכנו כזיכרון מתוך הדמות שאבדה? לשאול בישרות: האם השכלנו להטמיע בתוכנו את הדמות? האם הצלחנו למזג ולהטמיע בתוכנו את ערכיה ובכך הפכנו אותה חיה בתוכנו?.

המילה 'הנצחה' כפי שהיא נשמעת היום ונחווית בתוכנו יש בה תנועה הפונה אחורנית, למה שהיה, ומולידה בתוכנו עצב. האם נדע לנוע, לקשור ולחיות את הזיכרון אל "הנצח" – לעתיד שלנו, כזו שתוליד השתוקקות, שמחה והתלהבות? ואולי זהו יום של חשבון נפש פרטי של כל איש ואשה לבדוק עם ליבו עד כמה הוא מדבר "על" וזוכר "את", והאם ידע להסב את המבט ולהטות את המשקל כדי להיות חי ומתהלך "עם". עד כמה עבודת המידות יונקת ומושפעת לטובה מתוך הזיכרון הזה.

ידוע לאורך הדורות, שכאשר צדיק נפטר אנו עורכים ביום פטירתו הילולה לזכרו, ולומדים מתורתו. מה המשמעות של זה אם לא כדי שננצור בלבנו את טובו וגדולתו? וכדי שתהיה בנו הכרת הטוב על הנכסים שיש לנו ומקיימים אותנו, ועוזרים לנו לצמוח ולהתפתח בזכותו?

נדמה לי, שבפעולה זו של חיים בתוך היש, עם מבט ומעשים אל החלום והרצון להגשים אנו מתמירים את תחושת העצב והגעגוע לתחושות נעלות יותר כמו תשוקה, חזון והגשמה אישית ולאומית.

חג שמח.