מאת עדה גיל

'ערב פסח', צמד מילים טעונות.

כמה אנו שומעות את הביטוי 'לצאת מעבדות לחרות', חג החרות.

הבה נשאל את עצמנו בכנות מהי חרות. במה מתבטאת אותה חרות, מהן תכונותיה וכיצד נשיג אותה.

אם נתבונן על אדם שחרותו נטלה ממנו – אסיר לצורך העניין – נראה, שבעצם לאדם כזה יש זכויות אך הן מוגבלות על ידי אחרים (סוהרים, שופטים וכדו'): מוגבל באפשרות לשוחח, מוגבל בשעות השינה, מוגבל בתעסוקה, מוגבל בשטח תאו, מוגבל ברצונותיו, מוגבל בזמן החופשי העומד לרשותו וניצולו. אם נקצר נאמר: שאדם, שניטלה ממנו חירותו האישית - זמנו ואופי ניצול זמנו מנוהלים ע"י גורמים חיצוניים. גם עבד לאדוניו אע"פ שמלבישו בגדי שרד, ונותן לו פרנסתו, והוא יכול לצאת ולבוא כביכול, ונותנים לו כל צרכיו ומקדימים אותו לפני אדוניו, עדיין הוא עבד. הוא עבד כי הזמן שלו לא באחריותו, לא ברשותו, יש לו אדון המנהל לו את הזמן. "עבדי זמן, עבדי עבדים הם".

אם כך כשננסה להגדיר מהו אדם בעל חירות בהכרח נבוא לדבר על יכולת הבחירה. היינו, על יכולת מימוש הרצון הפנימי. אמנם גם אדם משועבד הוא בעל רצונות פנימיים, ויכול הוא לחוש מידה של חירות פנימית, אך אין הוא יכול להוציאם מהכח אל הפועל, זהו בד"כ רצון הנשמר בינו לבינו, אולי כחלום לימי השחרור.

להיות בעל יכולת בחירה, פירושו של דבר היכולת לחלום חלומות, לרצות עד כדי תשוקה, להעלות זאת להכרה ולבחור באיזה אופן לממש את החלום, מתי ועם מי, באילו תנאים. כמו שהדבר נכון בערכים חיצוניים גשמיים כך ויותר נכון הדבר גם בערכים פנימיים של האדם.

כל אדם הוא בעל כוחות הנבדל מחברו בעוצמת ואיכות תכונותיו. היותו בן חורין פירושו של דבר: יכולתו לבחור את נתיבי נפשו והלך רוחו, את אופן חייו והתנהגותו ויותר מכל לבחור מתוך הכרה את דיוקי ושרטוטי נפשו אשר ברצונו לדייקם ולמתקם.

בעל חרות – יכול להעיז ולהתבונן פנימה אל עצמו, לגלות ולראות עין בעין את הכרת הטוב שלו על עצמו, להעמיק ולהתבונן עד כדי אהבה והזדהות פנימיים עם עצמו. קשר של חיבור פנימי עמוק עם הקשבה ללב, טובו וכוחו על כל יתרונותיו. התבוננות על הכרת הטוב מאפשרת לאדם מרחב מחיה חיוני ביותר אשר ממנו ובו תלויה עבודת נפשו על המקומות ההכרתיים המיותרים, שאותם חפץ האדם לתקן ולשנות.

אם לבחור זה כל-כך פשוט, אז למה זה כל כך מורכב?

כי באמת בעומק של האדם מצויים חלקי רגש לא פתורים. וכך, ביחד עם אותו רצון לחרות אמיתית עמוקה אנו מגלים עד כמה חרות זו לא קלה להשגה. עד כמה פחדים, חרדות, דאגות, מחשבות מקובעות, דפוסי רגש, רגשות סותרים מנהלים את הבחירות שלנו ואותה חרות שנראית כ"כ פשוטה וקלה להשגה חומקת לה מאיתנו למורת רוחנו.

יציאה לחרות פירושו של דבר היכולת להסכים לעזוב אותם מחוזות נפשיים ישנים ומוכרים ולצאת למסע גילויים של חלקי נפש חדשים ומחודשים שלעיתים לא נדע באמת מה הם עד שנגיע עדיהם. לעזוב ארץ מוכרת גם אם כואבת ולצאת למסע העלול להיות לעיתים מלא "בסכנות", מפגשים בלתי נוחים, גילויים מצערים, יותירו אותנו עם חוסר ודאות לגבי טובו של המסע, וכל שנדע הוא ששם מצויה "הארץ המובטחת", אך מהי בדיוק אותה ארץ מובטחת , מהי אותה תחושת חרות פנימית המבוקשת על ידנו, תישאר עלומה ומסתורית כל עוד אנו במסע הזה. מסע אל הלא נודע.

זו החרות: היכולת לבחור ולצאת אל הלא-נודע. בן חורין מרשה לעצמו ללא בהלה גם להיות בתחושות של חוסר ודאות מתוך בחירה והחלטה פנימיים, אמנם בכל מסע יש גם חניה, של איסוף מה שהיה לקראת מה שיהיה, איסוף התובנות וחכמת הדרך שנצברה ומתוכם הכנת הכלים להמשך המסע בבחינת "ויסעו ויחנו"(ע"פ השפת אמת)

להגיע לחג הפסח בתחושה של חרות, פירושו להסכים ולראות את 'החמץ' הפנימי שמנהל אותנו – גם אם לא נבין אותו לגמרי, לנקות אותו עד כדי גילוי 'המצה' הפנימית. יתכן שדווקא הניקיון שאנו עושות בבית שלנו, הוא קריאת כיוון לניקיון הלב, היכולת לבחור כל שנה מחדש את ההדגשים הנכונים לנו, לבחור את המסע הבא שלנו גם אם חוסר ודאות יהיה מנת חלקנו. להסכים להיות בחוסר ודאות תוך השענות על הפנים הטוב, זה טעם ה'מצה', מקום ההתבטלות מול ה', הוודאי שמו, להישאר רק עם המהות בלי כל "העזרים" וחלקי הנפש אשר נתנו לנו אשליה של התחזקות. אשר היוו עבורנו את "הקישואים והבצלים אשר אכלנו במצרים". לעזוב את המוכר והידוע לטובת הסמוי, לאותו שהוא חסר ודאות לחלוטין.

להיות בחוסר ודאות פירושו בטחון, פירושו השענות על האחד והיחיד, פירושו השענות על המהות הפנימית הטובה שיש בכל אחד מאתנו, שניתנה לנו מאת ה' למשמרת, שהיא ורק היא האחת והיחידה העומדת לימיננו במסע אל הלא-נודע הפרטי של כל אחד. אולי זה ה"במקלי עברתי את הירדן" של יעקב אבינו בעומדו בתפילה לפני ה'. כל אדם יש לו את ה"מקל" שאיתו הוא יוצא למסע. יש לו את מה שיש לו. אך באמת אין לו מושג מה יקרה אותו בדרך, את מי יפגוש ואיך יראה סיום המסע. הודאות היחידה היא ה'מקל' המלווה אותנו, הפנימיות שלנו. וכל השאר הוא הלא נודע שאליו בן החורין יוצא. זו החרות האמיתית נטולת הקביעה האישית והפתוחה לחדש: יציאה מהמוכר והידוע, היציאה מאזור הנוחות אל עבר הלא נודע.

שנזכה בעזרת ה' לצאת מעבדות לחרות.