מאת עדה גיל

חג השבועות ומעמד הר סיני שאנו הולכים לקראתו חייב להתקיים עבורנו בשתי קומות שוות: קומה פרטית וקומה לאומית-כלל ישראלית. המימד הכללי יש בו בהירות, הן בשל היותו נלמד במשך השנים, ברמת הפסוקים בתורה והבנת הפשטים ועומקיהם, והן בשל היותו נחלת מוסדות החינוך בהם גדלנו מבית הספר דרך התיכון ואפילו דרך השכלה גבוה או למודי מדרשה. כולנו עוסקים כל השנים בהבנות של מעמד הר סיני הכללי, מהו מביא איתו אלינו כעם, המצוות, אווירתן, הקשר עם הבורא יתברך ועוד.

למעשה, מה שאני מבקשת לדון בו, הוא המבט היותר פרטי של כל איש ואשה בישראל.

מהו מעמד הר סיני שלו? איזו משמעות יש לצמד המילים הללו "מתן תורה" עבור כל אחד מאיתנו באשר הוא,

ואולי לנסות לראות בעומק את הקשר שבין המעמד הציבורי ההוא שהיה, לזה הפוגש אותי היום במרחק של 3323 שנים מאוחר יותר.

בקורס הכנה ללידה של דבש מסלע, כאשר אני שואלת את הנשים "מהו בשבילך מעמד הר סיני?" התשובות שאני שומעת מגוונות מאוד, מרגשות, ומעוררות שאלות התבוננות רבות.

אני מאמינה שבכל אחת מאיתנו הנשים, ובודאי גם אצל הגברים, שאלת היחס והשייכות אל 'האירוע ההיסטורי' המכונן ההוא מביא איתו יותר מאשר סתם פסוקי תורה מפורשים.

קיים הניסיון להבין את הקשר הכללי והאישי המתקיים דרך אותו מעמד עד ימינו אלו, דרך קיום המצוות שנצטווינו באותו המעמד, היכן זה פוגש כל אחד מאיתנו,

ואיזו משמעות הוא נותן למה שהתחולל שם. כך שלמעשה מידי שנה כשאנו חוגגים את חג השבועות חג מתן תורה, שהוא סיום התהליך שהחל בחג הפסח בו יצאנו לחרות עולם,

עצם החזרה השנתית הזו על אותו תהליך: 'חרות-ספירת העומר-חג השבועות' מחייב איזו עצירה כדי שנשאל את עצמנו שאלות מהותיות על עצמנו.

במדרש תנחומא אנו קוראים: "תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כלן נבראו בששת ימי בראשית. וכלן בגן עדן, וכלן היו במתן תורה,

שנאמר: " כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט יד) (מדרש תנחומא - פרשת פקודי ג'). 

כל הנשמות היו במתן תורה! איזו עובדה מרגשת. כולנו היינו באותו מעמד חד פעמי של התגלות, של נתינת התורה, מעמד שכל כל ישראל היו בו.

האם המעמד ההוא היה באמת חד-פעמי או שמא הוא רב-פעמי אך דורש איזו התבוננות וחיפוש כדי להיפגש עמו שוב ושוב ולהתחדש איתו ובתוכו? היכן זה פוגש אותי היום? איך נחזור ונשחזר את גדולת השעה ועוצמת התוכן שהיתה אז?

מאז ומתמיד הדהדה בתוכי השאלה מהו מתן התורה עבורי? איזה משמעות יש עבורי בחג זה?

לאט לאט עם השנים אני מוצאת לעצמי תשובות שונות ומגוונות אך בסיסן שווה: יחס בין הפרט לכלל.

מצד אחד תחושת שייכות וודאות מוחלטת במערכת היחסים שבין האדם לעמו, אותה תחושה הנותנת משמעות לקיום.

כמו האדם הפרטי הזקוק מעצם טבעו לתחושת שייכות למשפחתו, כך גם זקוק האדם לתחושת שייכות לאלוקיו ולעמו.

ומצד שני, מציאת המקום האישי הפרטי שלי בתוך הכלל הגדול, בתוך ההשתייכות לעם. מעמד הר סיני אם כן כולל בתוכו גם מציאת זהות אישית אך גם ובאותה מידה שייכות כללית,

שאת פשר שתיהן יש ללמוד, להכיר, להפנים דרך השנים וחוויות החיים הנלמדות.

תחושת השייכות הינה מקור כוח ועצמה של הפרט. הידיעה שהוא שייך, שאינו בודד, שיש לו משמעות מעצם השתייכותו, שהוא אינו תלוש כעלה נידף ברוח,

אלא הוא בעל שורשים ומשמעות העוזרת לו לנתב את עצמו בתוך החיים עצמם. שהוא מוגן ובטוח מעצם השתייכותו, שאמנם עליו ללמוד ולהבין את משמעותה העמוקה.

שייכות הינה נעיצת יתד ברצף החיים, וחיבור המקיים מערכת יחסים הדדיים. אם נלביש את החוויה הזו במושגים של 'תורה' נוכל לראות איך המצוות מאפשרות לנו את החיבור הזה,

את השורש הבלתי תלוש הזה, את המרחב שמאפשר לכל אחד מאיתנו להיות חלק אבל גם להיות אינדיבידואל.

חווית השייכות היא הנותנת לאדם את החופש הנחוץ לו להתפתח ולגדול תוך ביטוי עצמי פנימי.

הברית, המחויבות, נטילת החלק בתוך המכלול עם כולם אלו הם פרטיה של השייכות,

עם כל זאת עדיין תשאל ביתר תוקף שאלת משמעות הפרט בתוך הכלל, משמעות המעמד הפרטי של האדם בתוך המעמד הכללי של העם.

היכן יבוא לידי ביטוי אותו מעמד שזכינו לו כנשמות, מה הביטוי הפרטי שיש לאיש ישראל לצד ובתוך המעמד הישראלי ההוא למרגלות הר סיני במדבר,

ואיך יביא זאת לידי ביטוי בחייו שכאן, כשייך לדור של היום.

בתורת הקבלה נאמר ששעת לידתו של האדם הוא מעמד הר סיני פרטי שלו. אם כן על כורחנו נצטרך לברר מה קורה בשעת הלידה כדי שנבין איך מתקיים שם מעמד הר סיני פרטי לעובר היילוד.

אולי ניטיב להבין זאת אם נתבונן על המתרחש בחודשי ההריון ברחם האם. נאמר במסכת נידה שבזמן ההריון מלמדים את האדם את כל התורה כולה,

וכשנולד מיד שוכח כל מה שראה וכל מה שהוא יודע. בפשט הדברים ניתן להבין שבאמת מלמדים אותו את כל פסוקיה, הלכותיה, את כל התורה כולה ממש.

ז"א תהליך ההטמעה של התורה מתרחש במהלך חודשי ההריון, עם הקב"ה בכבודו ובעצמו ללא שליח, מלמד את האדם את התורה.

לפי זה הנה מעמד הר סיני פרטי של האדם: הנשמה הניטעת בגוף האם עוברת תהליך של למידה, מחויבות, השתייכות, כתיבה פנימית של התורה כולה על נשמתו.

ולאחר מכן, בשעה שהוא נולד, הוא שוכח את כל מה שלמד וראה. ז"א, לאחר הלידה, יצטרך כל ילוד, כל אדם לעבוד תהליך של הזכרות,

תהליך שבו הוא מתחקה ומחפש את אשר היה לו ולכאורה אבד במהלך הלידה. אבל דווקא אותה האבדה היא הקנין היותר משמעותי שיש לאדם,

היא זו המנצנצת בקרבו תדיר ומזכירה לו שעליו לצאת לחפש את אשר אבד, לצאת למסע שבו למעשה יתוודע בשנית אל אותה התורה הגנוזה בקרבו, את התורה שלו,

התורה שהוא באופן פרטי ואישי למד, לבקש את קרבת אלוקים שבקרבו, את החוויה שהיתה במהלך חודשי ההריון, שנטמעה בו אך נשכחה וכביכול אבדה.

התורה כולה שהקב"ה מלמד אותו, המצוות, אלו הכלים שאיתם יצטרך להיזכר במה ששכח, שהם יהוו עבורו אבני דרך בחיפוש אבדתו.

אומר רשב"י על אברהם אבינו: "זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה" (בר"ר ס"א,א).

אברהם אבינו, שלא היו לו מורים, ולא היה לו בית מדרש ללמוד ממנו כיצד למד? שתי כליותיו הפכו להיות לו מורות. ובעומק הדבר, אברהם אבינו התחבר אל הפנימיות שלו,

אל האינטואיציה האמונית שלו ומשם חשף וינק את כל תורתו. אנחנו כולנו 'אברהם'. על כולנו מוטלת החובה להתחבר על הפנימיות שלנו וללמוד משם את מה ששיך לנו.

את עומק העומקים שיש בנו בכל אחד מאיתנו. לכל אחד זה מתאפשר כמו שלכל אחד מאיתנו יש כליות – על דרך המשל.

כל אחד מאיתנו מחויב במידה מסוימת לחוש כמי שאין לו רבנים ומורים ולהיות גם קצת מורה של עצמו. לנסות ולהבין את מהלכיו, רצונותיו ותשוקותיו בעולם הזה.

להתחבר לאותה אינטואיציה פנימית המוליכה אותנו וסוללת עבורנו דרך לקבלת החלטות מהותיות ונכונות עבורנו. שתי 'כליותינו' תהיינה אלו שתאפשרנה לנו בסופו של דבר להיזכר בתורה ששכחנו, להתחבר מחדש לאותו ידע פנימי קדום המצוי בנו עוד טרם לידתנו, מאז היווצרותנו.

על זה מלמד אותנו ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן: "כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם, מיד נשכח מאתו, והשכחה היא בחינת אבדה, וצריך לחזור ולבקש אבידתו" (ליקו"מ קפח).

בא ר' נחמן להעמיק עוד נדבך בהבנת "התורה". מהי התורה?! "כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם",

היינו, התורה הפרטית של כל אדם, זו שתאפיין אותו, ותבדיל אותו מיתר האנשים, שתייחד אותו ככזה, "התורה שלי", התורה שבי, התורה שאני,

התורה שנטמעה בי: מה עלי לעשות, מה עלי לעבוד – עבודת גוף ועבודת נפש, מה עלי להשיג. איך אעשה זאת, באיזה אופן, מי יהיו השליחים שלי בדרך, המורים שלי, קצב ההתקדמות שלי, והשיעורים שאקבל במהלך המסע הזה אל עצמי, אל הזיכרון הפרטי שלי, הזיכרון שנחקק בי בהיותי ברחם ונשכח, אבל גם נחקק בי בהיותי במעמד הר סיני, שאותו בודאי לכאורה אינני זוכרת.

שילוב הצד הפרטי שבי עם הצד הלאומי הכלל ישראלי שלי ושבי. ניסיון מתמיד להיות בדרך אל שניהם, למצוא בתוכי את השייכות מצד אחד כמו את תורתי הפרטית שלי, שגם היא תעבור דרך תורת הכלל, תורת עם ישראל תורת ה'.

הבקשה היא בחג השבועות חג מתן תורה, לחזור לחוויה הטבועה בכל אחד מאיתנו, השמורה אצלנו עמוק בתוך ה DNA היהודי שלנו, להתחבר פנימה והחוצה.

פנימה אל עצמי, אל התורה שלי, אל הייעוד שהקב"ה נתן לי בשעת הווצרותי ברחם אמי, לבחון את דרכי ולהיות נאמנה אליה.

ללמוד איך "כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם" כל  מה שאעשה, יהיה מכוון מטרה כדי להיות אוטנטית אמתית כפי שהנני. כדי להיות גם החוצה אל העם שלי אליו אני שייכת,

ללמוד ולבדוק כיצד אותה מהות פנימית שלי תמצא לה דרך להיטיב ולהיות מקושרת בנתינה אל האחרים. רק חיבור פנימה אמיתי ולוהב יאפשר גלישת הטוב הזה מבפנים החוצה בשפע, בשמחה ובאהבה. רק הכרת הייחוד שיש בי, שיש בכל אחד, הכרה שמחייבת חיים אישיים אוטנטיים ייחודיים,

היא ורק היא תאפשר את החוויה המתחדשת הלאומית של מעמד הר סיני כל יום, ותהפוך באחת מאירוע חד-פעמי כביכול לאירוע תמידי המתקיים ומתהווה חדשות לבקרים.