מאת עדה גיל

"הפיזיקה של החיפוש:

אם אתה מספיק אמיץ להשאיר מאחור

את כל מה שמוכר ונוח,

את מה שמשתרע מהבית שלך

עד לטינות ישנות,

ולצאת למסע חיפוש אחר האמת,

חיצוני או פנימי,

ואתה באמת ובתמים מוכן לראות בכל דבר שקורה לך

קצה חוט,

ואתה מוכן לראות בכל מי שתפגוש בדרך מורה,

ואם אתה נכון יותר מכל

להתמודד עם כמה אמיתות מאוד קשות לגבי עצמך

ולסלוח להן,

אז האמת תגיע אליך".

(מתוך הסרט "לאכול, להתפלל, לאהוב")

כשאני חושבת על חודש אלול, אינני יכולה שלא לחשוב על מושג התשובה. כבר כ"כ הרבה נכתב ונאמר על התשובה ועל הכיוון שלה: תשובה לה' = שיבה של האדם לעצמו.

אבל מה זה אומר שאדם 'שב לעצמו'? כדי לשוב צריך לדעת מאין יצא, אז איך הוא יודע מי הוא? איך הוא יודע לאן עליו לשוב? הרי הוא צריך נתיב, צריך שביל, צריך נקודת מוצא כדי להתחיל בה את מסע השיבה חזרה פנימה. מנין לאדם מהו הנתיב הזה שבו עליו לפסוע כדי לשוב לעצמו?

בעודי כותבת שורות אלו עולה בי מיד התשובה: עצם הרצון לשוב, עצם היציאה לדרך, למסע כל אלו הם תחילתו של המסע. נקודת היציאה הראשית – "התחנה הראשית" של האדם היא תשוקתו ורצונו לשוב, לחזור לעצמו. משם כבר הדרך תיסלל מאליה. בתסריט המצטייר בראשי, מצויר אדם הפוסע על שביל שאין לו המשך, אלא השביל נמשך רק כאשר האדם מניח את כף רגלו לפניו – אז מתווסף קטע נוסף לשביל הזה. אם האדם נעצר, נעצר השביל. אדם רץ, השביל רץ לפניו. בכל מקרה, בין אם האדם נע ובין אם הוא עומד הוא לא יכול לראות את המשך השביל כי המשך השביל תלוי בהמשך צעדו. אולי בתודעתו האדם רואה את שביל חייו, אך למעשה כל צעד פותח אופק לצעד הבא או מקסימום לשניים הבאים. למעשה, כל הליכתו של האדם מותנית במידת האמון שהוא חש כלפי 'השביל' - התהליך – ההתהלכות שלו על פני השביל. ויותר מכך, מידת האמון שהוא רוחש כלפי עצמו. כלפי היכולת שלו לנוע ולהתקדם בקצב שלו. האם יש בו די אמון לדעת שהשביל הזה לא יגמר לפתע? האם הוא משוכנע וחש בוודאות גמורה את התלות המוחלטת שיש בין צעידתו לבין המשכו של השביל? עולות בי מילות השיר של אהוד בנאי "יוצא לאור": מי שהולך על השביל הלא מסומן בסופו של דבר "יוצא לאור אל חיים חדשים". כל שביל של כל אדם אינו תלוי במקום או בזמן, הוא תלוי אך ורק בעצם הצעד עליו. הוא תלוי אך ורק באמונת האדם בצעדיו, בצעד האחד שהוא יודע לפסוע קדימה.

אלול, הזדמנות לצאת לדרך, להשאיר מאחור איזו תקיעות או חסימה שישנה, כדי לצאת לאור, כדי להתחיל מחדש.

מהי אותה אנרגיה המניעה את האדם לצאת לדרך, לצאת כדי לשוב, לצאת כדי להגיע? והאם בכלל מגיעים בסוף? או שזוהי אשליה של כל יוצא למסע?

נדמה לי שכל ניסיון לתת תשובה לשאלות אלו נידונה לכישלון בשל היותן של התשובות כל כך מגוונות וכל כך שונות מאדם לאדם. הרי סיפור המסע מבדיל אותנו זה מזה. יש מי שיוצא, אבל טרום יציאתו הוא כבר סימן לו שביל עם יעד בסופו, יש מי שיוצא וכל מה שהוא לוקח עמו אלו שאלותיו צרורות יחד עם ערכיו ואמונותיו, ולכן אינו מסמן יעד אלא מסמן צעד. האם זה היוצא אל היעד המסומן – האם יציאה-שיבה זו, אמתית? כדי לדעת מהו הידע עליך להיות שם קודם, ואם היית שם אז למה לחזור? האם נוכל לשחזר מציאות נפשית ורגשית, או מציאות אמונית? איך ייתכן? ואם עדיין לא היית, איך יתכן שאתה יודע לאן אתה? והאם זה המסמן לו יעד שיבה יש איזה פחד שמנהל אותו?

בעבודת הנפש לא תתכן מציאות שבה אדם חוזר אחורנית. יום שעבר הינו צעד לכיוון המחר, אז לאן נשוב? וגם אם נאמר שהכיוון הוא אל שיבה אמונית, שיבה אל ה', האם אתה שב בבחינת חוזר? איך יכול להיות??

בהתבוננות עמוקה נדמה לי שהשיבה היא לנקודת היסוד של האדם: אל הטוב שבו, אל הכרת הטוב כפי שנולד בעצם: "אלוקי, נשמה שנתת בי - טהורה". לשם אדם שב. אל נקודת הטהרה ששם בו ה', לפני שהכול התחיל להיערם מלמעלה. לנקודת שורש אחת ויחידה, שבגינה היה שווה כל המסע של החיים. אותה נקודת אמונה שמאמין ה' באדם. נקודת שורש האמונה האלוקית, בה אומר ה' לאדם: 'אני מאמין בך שתמיד תמצא את הדרך לשוב למקור שממנו חוצבת'. זו השיבה האמיתית.

היוצא למסע השיבה, חייב לדעת מה הוא נושא בצקלונו: מה מונח לו על גבו, מהם ערכיו, מהם אמונותיו, מי הוא. כי מה שיש לו לאדם על גבו זהו "רכוש החיים" שלו (אורות התשובה טז/א2). כיון שרק רכוש זה הינו רכושו האמיתי של האדם. אין לאדם נגיעה כמלא הנימה במה שעתיד למצוא אותו בצעד הבא, אולי נדמה לו שהוא יודע, הוא מעלה השערות ודמיונות. הוא חולם חלומות שמאפשרים לו לחדש בתוכו את האמונה, את ודאות הדרך גם אם תקשה עליו, אך אינו יודע למעשה את אשר יקרהו. הוא צועד, וכל מה שיש לו זהו תרמילו שבו צרורים רכישות חייו: ניסיונותיו, הבנותיו, מעשיו, תוצאות מעשיו, מידותיו המיוחדות לו בלבד. הוא למעשה נושא איתו את תעודת הזהות הפרטית שלו, שבבוא יומו יצטרך להציג אותה לפני בית הדין של מעלה.

והשאלה שנשאל רגע לפני היציאה למסע: האם ערכנו בדק בית? שאלנו את עצמנו מה תלוי בגבנו? מה אנו נושאים עמנו? אולי שווה רגע אחד לעצור, כדי לבדוק, כדי לסכם. כדי לאסוף מחדש את כל הכוחות שיש, ואולי התפזרו לנו במהלך הימים והשנים. לראות מהי אותה הכרת הטוב, מהי אותה 'נשמה טהורה' שנתנה לנו ועליה אנו שומרים מכל משמר. יתכן מאוד שברגע האיסוף נחוש בלקאאוט – עצירה מוחלטת בלי תשובות, בלי הסברים, רגע אחד של דממה פנימית שבה אנו מאבדים את כל המילים, מתעשתים, עד שחוזרות לנו המילים. וכשחוזרות לנו המילים הן באות מהססות, רועדות, ולעיתים באות בהמונים – בהצפה. ואז, כדאי מאוד להמתין ולארגן את עצמנו מחדש. לעשות סדר בבלגן הזה, לראות מה נכון ומה מיותר, מה מהות ומה אשליה, לבחון ולסנן, לסכם את השיעורים שנתנו לנו כדי להשאר רק עם הצידה הנחוצה לנו כדי לצאת למסע חיינו הבא.

אולי זו השיבה האמתית של האדם. שב אל הנשמה שבו, זו הטהורה, זו שלא יכולה להינזק. הוא שב אל נפשו, זו העושה את תיקונה בעולמו, זו הנופלת וקמה הלומדת והמתקדמת מתוך כך. אולי הוא שב אל חלומותיו, אל היעדים שהציב לו בורא עולם רגע לפני לידתו -  "הווה צדיק ואל תהי רשע". לשוב אל הציור המקורי לפני שטושטש ברבות הימים, ברבות האירועים. לשוב לפחות פעם בשנה, לנקות את הבית הפנימי כדי לצאת לאור אל חיים חדשים.